שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

 הִנֵּה לְעֵיל בְּהִלְכוֹת אִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע בִּכְלָל י' בֵּאַרְנוּ, בְּאֵיזֶה אֹפֶן מֻתָּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אִם אֶחָד הִתְנַהֵג שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה בְּעִנְיָנִים, דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרו, וְהַמְסַפֵּר הַזֶּה מְכַוֵּן רַק לְתוֹעֶלֶת, עַיֵּן שָׁם. וְעַתָּה בִּכְלָל זֶה נְבָאֵר, בְּאֵיזֶה אֹפֶן מֻתָּר לִהְיוֹת רָכִיל לְכַתְּחִלָּה, אִם הַמְסַפֵּר הַזֶּה מְכַוֵּן בְּסִפּוּרוֹ לְסַלֵּק הַנְּזָקִין, וּמֵה' אֲבַקֵּשׁ, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה. 

הלכות רכילות כלל ט - א
 אִם אֶחָד רוֹאֶה, שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּאֵיזֶה דָּבָר עִם אֶחָד, וְהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁבְּוַדַּאי יְסִבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה עִנְיָן רַע, ((א)) צָרִיךְ לְהַגִּיד לוֹ כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הָעִנְיָן הָרַע הַהוּא, אַךְ צָרִיךְ לָזֶה חֲמִשָּׁה פְּרָטִים שֶׁאֲבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ. וכדי שלא יהיה דבר זה לפלא בעיני הקורא, על שאני מיקל כל כך ומצריך לילך ולהגיד, אני מוכרח להאריך קצת בענין זה. כי לכאורה בדין זה (ונתפוש ציור אחד והוא הדין בכל הציורים) דלקמן, כגון שרוצה ליקח אחד לשרת אותו בביתו, וזה מכירו מכבר שהוא גנב. יש להסתפק בתלתא גווני, אם מותר להגיד לו כדי שלא יקחנו למלאכתו ולא יהיה נפסד על ידו, או אולי דמצוה נמי איכא, או אפשר דאסור מטעם רכילות, כי הוא גורם בדיבורו לזה הפסד וכנ''ל בתחלת הסימן. ונ''ל דמחויב מן הדין להגיד לו. וראיה ממה דגרסינן בסנהדרין (ע''ג ע''א) מנין לרואה את חבירו טובע בנהר וכו' או לסטין באין עליו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, והובא דין זה בח''מ בסימן תכ''ו שצריך לילך ולגלות אזנו בזה עי''ש. ואין לדחות דהתם דוקא שלסטין רוצין להרגו, ולכן כדי להציל את הנפש צריך לילך ולהרגיל עליהן כדי שישמור את עצמו, אבל בענין ממון אפשר דלא כללה התורה בלאו זה, זה אינו, דהרי איתא (במכילתא) [בספרא] והובא בספר המצות להרמב''ם במצוה רצ''ז שהלאו דלא תעמוד וכו' כולל נמי לכובש את עדותו בענין ממון ואינו מגיד לו, ואפילו לא תבעו חבירו נמי משמע, כמו שמוכח מלשון דלא תעמוד וכו', וכמו שמפורש בספר שער המשפט בריש הלכות עדות וכדמשמע שם בספר המצות גופא. וגם זה אין לדחות דהתם הטעם כדי שיעיד עליו בבית דין, ובב''ד לא שייך רכילות, אבל שלא בב''ד לא, דזה אינו, דכיון (דגילתה לנו המכילתא) [דגילה לנו הספרא] דלאו דלא תעמוד וכו' כולל עניני ממון נמי, בודאי ממילא נכלל נמי בלאו זה שלא נרשל עצמנו ולהניח את חברנו לבוא לכלל הפסד לכתחלה כמו לענין נפשות, דכוונת התורה בלאו זה שלא להניח את חברנו לבוא לידי איבוד נפשות לכתחלה, כמו שציירה הברייתא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר וכו', דאטו עדות כתיב בקרא. ומה שציירה הברייתא לענין כובש את עדותו, לומר דבענין ממון יש לאו דלא תעמוד וכו' אפילו אם כבר נתן את ממונו בידי אנשי בליעל והם מכחישים לו, כיון דבעדותו של זה יכול לעזרו להוציא מהם והוא מתעצל בזה, עובר על לא תעמוד וכו'. וכל שכן בזה הענין שדיברנו, שהנידון אינו יודע את טיבו ומהותו של האיש הזה שרוצה ליקח אותו למלאכתו, ומן הסתם הוא מעמידו בחזקת כשר, והוא מכירו לאיש גנב, בודאי אף שהוא יחידי בדבר, מצוה לומר לו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממון, (ואף דבענין עדות הלאו דלא תעמוד איננו רק בשנים, דאל''ה אין ראיה שעדותו תועיל לו, וכדמשמע בב''ק (נ''ו ע''א) דעד אחד הכובש עדותו חייב בדיני שמים, דאם תאמר דהלאו דלא תעמוד וגו' הוא בכל גווני פן לא ירצה לישבע ויוכרח לשלם, א''כ תשאר קושית הגמרא שם דאורייתא הוא עי''ש. שם היינו טעמא משום דלא תועיל כי אם בתרי שיצילו את ממונו שביד חבירו, אבל הכא דלכתחלה הוא, ובודאי יתקבלו דבריו באזני חבירו ויצילו בזה מהפסד, בודאי מחוייב אפילו בחד, דומיא דהצלת נפשות). ועיין היטב בספר המצות שם ותמצא מבואר כדברינו, דזה לשונו שם: הזהירנו מלהתרשל וכו' כשנראהו בסכנת מות, או ההפסד, ויהיה לו יכולת להצילו כמו וכו', ובתיבת או ההפסד, כונתו בודאי להפסד ממון, וכמו שהביא לבסוף בשם הספרא, ומפשטות לשונו משמע דכלל בחד גוונא, בין שהיה לו הפסד ונוכל להצילו מן ההפסד, או להצילו שלא יבוא לידי הפסד כעניננו. ועוד ראיה ברורה מרשב''ם ב''ב (ל''ט ע''ב) בענין מחאה ד''ה ומ''ד וכו' עי''ש שפירש דלית ביה משום לשה''ר ומצוה היא לומר מה שאמר עליו חבירו דהוא גזלן וקאכיל לארעאי בגזלנותא, אף דלכאורה היא רכילות גמורה, כדי שיזהר המחזיק בשטרו, ואף לעצמו התיר הרשב''ם לומר זה עי''ש בד''ה סהדותא בעינן וכו', אלמא דהיכא דאין עיקר הכונה לגנותו של זה, רק לטובתו של זה על להבא כדי שיזהר המחזיק בשטרו, תו לא נקרא רכיל, ומצוה נמי איכא, והוא הדין נמי בעניננו. וכן הוא נמי שיטת התוספות בד''ה סהדותא בעינן כפירוש רשב''ם דבמחאה אין בו משום לשה''ר, ועל כרחך משום טעם הכתוב ברשב''ם, והוא הדין נמי בעניננו. וכן מוכח בחינוך במצוה רל''ו דהיכא דכונתו לסלק הנזקין ולהשבית הריב אין בו משום לא תלך רכיל עי''ש. ואף דכל זה הוא ברור, יש לזהר מאד שלא לסמוך תיכף על ההיתר הזה, אם לא שיתבונן היטב מתחלה אם נשלמו בו כל הפרטים המבוארים לקמן, דאל''ה בודאי יכשל עי''ז ברכילות גמורה ח''ו.