שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הלכות רכילות כלל ו - ז
 וְכָל זֶה הוּא בִּזְמַן הַתַּלְמוּד, אֲבָל היּוֹם לְפִי מַה ((טו)) שֶּׁהִסְכִּימוּ הַפּוֹסְקִים, שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם לוֹמַר, שֶׁפְּלוֹנִי מְהֵימָן לֵה כְּבֵי תְּרֵי דְּלֹא מְשַׁקֵּר, עַל כֵּן אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל דְּבָרָיו בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק לָחוּשׁ בִּלְבַד. וּבְלָאו הָכִי {ובלא זה} אֵין מָצוּי, שֶׁיֻּשְׁלְמוּ כָּל הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים בְּסָעִיף ה' ו'. וּמִזֶּה תִּרְאֶה, כַּמָּה אֲנָשִׁים טוֹעִין בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁהֵם נִזְהָרִין מֵאִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְקַבָּלָתָם, אִם הֵם שׁוֹמְעִין זֶה מֵאֲחֵרִים, וְלֹא אִם הֵם שׁוֹמְעִין זֶה מֵאֲבִיהֶם וְאִמָּם וּנְשֵׁיהֶם, בְּחָשְׁבָם, שֶׁאֵלּוּ בְּוַדַּאי לֹא יְשַׁקְּרוּ לָהֶם, וְזוֹהִי טָעוּת גְּמוּרָה, כִּי ((טז)) אֵין חִלּוּקּ בָּזֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' סָעִיף י''ד וּלְקַמָּן בִּכְלָל ז' סָעִיף ח'. הוצאתי ממה שהובא ברי''ף וברא''ש בפרק הכותב סימן ו' בא''ד וז''ל: וחזינן לגאון דקאמר והאידנא לית ליה לדיין לומר קים ליה בגוויה, דלא ברירא לן קים ליה בגוויה היכי הוי, והובא דבר זה בח''מ סימן ט''ו סעיף ה' לפסק הלכה. ואע''ג דבאהע''ז בסימן קט''ו הנ''ל לא הובא דבר זה, התם משום דלאפרושי מאיסורא החמירו בדבר, אבל הכא אם לא נקבל לשה''ר ורכילות להחליט מה בכך, והלא לחוש לשמור את עצמו בלא''ה מותר. ובלא''ה אינו מצוי אפילו כמעט אחד מאלף שנוכל לומר עליו בענינים כאלו (שהרבה אנשים בעו''ה אינם חושבים זה כמעט לאיסור) שדבריו יהיו נאמנים אצלו כבי תרי, שלא לגרע ושלא להוסיף אפילו תיבה אחת, ושלא יהיה שום צד זכות בדבר, ויהיה תועלת על להבא. כי מה יאמר שהן נאמנות אצלו כבי תרי, הלא אפילו הצנועות שבהן אנו רואין שהן גורעות ומוסיפות, ולא מצוי כלל שיהיו דבדיהן בצמצום אמיתי כדברי שני עדים המעידים בבית דין, ועוד דאנו צריכין שיהיו דברי המספר נאמנים לו בכל שאר דברים ג''כ כדברי שני עדים, ולא דוקא בזה, וזה אינו מצוי כלל. ואחר כל ההיתרים צריך שלא יהיה בו שום צד זכות, ושיהיה בהגילוי תועלת על להבא וכנ''ל, וכל התנאים אינו מצוי כמעט במציאות. 

הלכות רכילות כלל ו - ח
 דִּין אִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת ((יז)) הוּא אֲפִלּוּ מִמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהַמְסַפֵּר לֹא כִּוֵּן בָּזֶה לְעוֹרֵר מְדָנִים עַל חֲבֵרוֹ, רַק שֶׁבְּמִקְרֶה יָצָא דָּבָר זֶה מִפִּיו. וְכָל יֶתֶר פְּרָטָיו מְבֹאָר לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ז' בְּסָעִיף ט' לְעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן רְכִילוּת. עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' ס''ט ובבמ''ח שם, כי כל הדינים וכל הסברות אשר נזכרו שם לענין לשה''ר שייכים גם ברכילות.