שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הלכות לשון הרע כלל י - יד
 אַךְ מַה מְּאֹד צָּרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּהֶתֵּר הַזֶּה, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בּוֹ כָּל הפְּרָטִים הנַּ''ל בִּתְחִלַּת הַסִימָן, כִּי אִם לֹא יִזָּהֵר בִּשְׁמִירָה יְתֵרָה, בְּקַל יוּכַל לְהִלָּכֵד בְּפַח הַיֵּצֶּר וְלִהְיוֹת מִבַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע דְּאוֹרַיְתָא עַל יְדֵי הַהֶתֵּר הַנַּ''ל. ומִטַּעַם זֶה אֶחְזֹר בְּכָאן בְּפֵרוּשׁ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל וּבִמְעַט נֹפֶךְ, כְּלָלָן שֶׁל דְּבָרִים בְּקִצּוּר כָּךְ הוּא, ((לו)) אַחַר שֶׁיָּדַע, שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא שָׁב עֲדַיִן מֵהָעִנְיָן הַהוּא הַנַּ''ל, וְהוּא מְכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ, מֻתּר לְסַפֵּר, אַךְ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַפְּרָטִים: שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, שֶׁהֲגַם שֶׁבֶּאֱמֶת הָיָה לוֹ הֶזֵּק בְּעִנְיָנָיו, מִי יוֹדֵעַ, אִם הוּא הַמַּזִּיקוֹ. לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיט תֵּכֶף, שֶׁדָּבָר זֶה הוּא בִּכְלַל גֶּזֶל וְהֶזֵּק וְאוֹנָאַת דְּבָרִים וּבֹשֶת וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, רַק יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה עַל פִּי דּרְכֵי הַתּוֹרָה, אִם הַדִּין עִמּוֹ, וְהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ הוּא הַגַּזְלָן וְהַמַּזִּיק וְהַמְבַיֵּשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכִמְעַט פְּרַט זֶה קָשֶׁה לְצַיֵּר מִן הַכֹּל, כִּי אֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹב לְעַצְמוֹ, וְכָל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְאִם יִכָּשֵׁל בָּזֶה מִמֵּילָא הוּא בִּכְלַל מוֹצִיא שֵׁם רָע, אֲשֶׁר הוּא חָמוּר מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע. שֶׁאִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאֶפְשָׁר ((לז)) שֶׁאִם יִתְוַכַּח עִמּוֹ בְּעַצְּמוֹ, יִהְיֶה לְתוֹעֶלֶת, צָּרִיךְ הוּא לְדַבֵּר עִמּוֹ, קֹּדֶם שֶׁיְּפַרְסֵם הַדָּבָר לַאֲנָשִׁים. בְּיוֹתֵר יִזָּהֵר, עַל כָּל פָּנִים שֶׁיּהְיֶה כָּל הַסִפּוּר אֱמֶת, בְּלִי תַּעֲרובֶת שֶׁקֶר, וְשֶׁלֹּא לְגַזֵּם הָעִנְיָן יוֹתֵר מִמַּה שֵּׁהוּא, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא לְחַסֵר בַּסִפּוּר שׁוּם פְּרָט קָטָן, שֶׁהוּא מֵבִין שֶׁדָּבָר זֶה הוּא צַּד זְכוּת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין הַדָּבָר הַזֶּה מוֹעִיל לְהַצְּדִּיק אֶת חֲבֵרוֹ, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים, אִם יֵדְעוּ הַשּׁוֹמְעִים צַּד זְכוּת זֶה, לֹא יִתְגַנְּה כָּל כָּךְ בִּפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהוּא יַחֲסִיר דָּבָר זֶה, יִתְגַנְּה מְּאֹד לִפְנִי הַשּׁוֹמְעִים אִסוּר גָּדוֹל הוּא לְחַסֵר פְּרָט זֶה. כְּלַל הַדָּבָר, שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִּמַּה שֶּׁהִיא, דְּאִם לֹא כֵן, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְעוֹבֵר עַל כַּמָּה אִסוּרִין הַכְּתוּבִין לְמַעְלָה בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת *, וְהוּא הָעִקָּר, שֶׁעָלָיו סוֹבֵב כָּל הַהֶתֵּר הזֶּה, כְּתַבְנוּהוּ בְּסָעִיף י''ג. אִם הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ בְּעֵצָּה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ לְסַפֵּר עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנֵי {בכל האופנים} אָסוּר לְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מֻכְרָח לְסַפֵּר אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אַךְ הוּא יָכוֹל לְהַקְטִין אֶת הָעַוְלָה, שֶׁלֹּא יִתְגַנְּה כָּל כָּךְ בִּפְנִי הַשּׁוֹמְעִים, וְהַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ, אֲשֶׁר הוּא מְקַּוְָּה, שֶׁיֵּצֵא עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, לֹא יִבָּצֵּר מֵחֲמַת זֶה, ((לח)) מִצְּוָה הִיא שֶׁיַּקְטִין, וְלֹא יְגַלֶּה כָּל קְּלוֹנוֹ לִפְנֵי הַשּׁוֹמְעִין, כֵּיוָן שֶׁבְּלָאו הָכִי {שבלא זה} גַּם כֵּן יֵצֵּא לוֹ הַתּוֹעֶלֶת. ((לט)) שֶׁלֹּא יְסֻבַּב לוֹ הֶזֵּק עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵא, אִלּוּ הֵעִידוּ עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה בְּבֵית דִּין. אפשר דהוא הדין אם כונתו בספורו להפג את דאגתו מלבו, הוי כמכון לתועלת על להבא, [ולפי זה מה שאמרו ז''ל: דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, קאי גם על ענין כזה], אך שיזהר, שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה.  מקורו עיין לעיל בתחלת הכלל בסק''ג. מקורו הוא מהרמב''ם פ''ו מהלכות דעות בדין הוכחה ע''ש וכן פירשו שארי הראשונים דהוא פשטיה דקרא דהוכח תוכיח. אף דיש פנים לומר דהוא מחוייב מצד הדין כיון שלא יבצר התועלת שהוא מקוה אף אם יקטין את הענין, וא''כ לכאורה דבר זה דומה לאם היה יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת שלא יצטרך לספר כלל, דמן הדין אסור לספר וכנ''ל בס''ב בפרט הששי, ודוגמא לזה בח''מ סימן תכ''א סי''ג בא''ד ומיהו צריך אומד וכו' עי''ש. אך כיון דלא מצאתי ראיה ברורה לזה וגם יש לחלק בזה, לכן כתבתי בלשון מצוה דמכלל מצוה לא נפקא. וביאור דבר זה וגם מקור לזה עי' לקמן בהלכות רכילות בכלל ט' ס''ה ו' ובבמ''ח שם. וזה איירי אם יש לו להציל את גזלתו ועשקו בעצה אחרת, אבל אם אי אפשר לו להציל בעצה אחרת והוא סרבן ולא ציית דינא והוא יודע שאם היה חבירו ציית דינא היה חבירו יוצא חייב מבית דין עי' בח''מ בסימן שפ''ח ס''ה בהגה''ה ובש''ך שם ודבר זה לא יעשה מעצמו כי אם על פי בעלי הוראה עי' בח''מ בסימן כ''ו, ויש לו ליטול רשות עי''ש. וכל שכן בעניננו דאי לא ישאל מתחלה בעלי הוראה אפשר שהוא טועה בעיקר הענין, דאולי היה יוצא חייב מבית דין אף שהוא יודע בעצמו שהאמת אתו, פעמים שאין לו ראיה לברר את זכותו על פי דין, ובאופן זה בודאי אסור כמו שמוכח בש''ך סקכ''ו הנ''ל בסופו, ועוד הרבה ראיות שנברר אי''ה לקמן בהלכות רכילות על כן לא ימהר לספר את הדבר לאנשים אם הוא רואה שחבירו יהיה נפסד עי''ז יותר מכפי הדין.