שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הלכות לשון הרע כלל ט - א
 ((א)) יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר, מִי הָיָה אוֹמֵר עַל פְּלוֹנִי, שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה אוֹ שֶׁאוֹמֵר, שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי, ((ב)) אֵינִי רוֹצֶּה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמַה יִּהְיֶה, וְכַיּוֹצֵּא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן הַמְסַפֵּר ((ג)) בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שׂוֹנְאָיו, גַּם כֵּן בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע הוּא, דְּזֶה גּוֹרֵם לָהֶם, שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ *. וְאִם ((ה)) הוּא מַרְבֶּה לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו אָסוּר, כִּי עַל יְדֵי זֶה רָגִיל בְּעַצְמוֹ לְגַנּוֹתוֹ לְבַסוֹף לוֹמַר: חוּץ מִמִּדָּה רָעָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אוֹ שֶׁהַשּׁוֹמְעִין יְשִׁיבוּהוּ: לָמָּה אַתָּה מַרְבֶּה בְּשִׁבְחוֹ וַהֲלֹא מִדַּת כָּךְ וְכָךְ בְּיָדוֹ? הגה''ה: ומזה נלמד דהוא הדין לכל כיוצא בזה, אם רוצה לדבר עם אחד אודות מי, והוא משער שאין לבו שלם עם אותו פלוני, (ד) ויבוא על ידי זה לגנותו, דאסור לדבר עמו אודותיו. כל זה הוא לשון הרמב''ם בפ''ז מהלכות דעות ה''ד. ולכאורה מאין הוציא הרמב''ם את מין אבק זה, בשלמא הא דקחשיב המספר בטובת חבירו וכו' בכלל אבק, אף דבערכין (ט''ז ע''א) נוכל לפרש המימרא זו דקאי על מה דאמר שם מעיקרא מברך רעהו בקול גדול עי''ש בגמרא אבל מב''ב (קס''ד ע''ב) מוכח בהדיא דשייך בזה לשון הרע, דלכך אמר שם רבי לר' שמעון בריה כלך מלשון הרע הזה עי''ש. אבל מה שכתב הרמב''ם מי יאמר לפלוני וכו' לא נזכר בגמרא כלל. ע''כ נראה דמה שסיים הרמב''ם שזה גורם להם שיספרו בגנותו אדבריו הראשונים נמי קאי, וזה טעם האיסור. והשתא ניחא, דהוציא דין זה ממה שאמרו דאפילו בטובתו של חבירו אל יספר בפני שונאיו שמתוך זה בא לבסוף לידי גנותו, ועל אחת כמה וכמה היכי דהתחיל במאמרים שממשיכין הגנות עליו, דאסור אפילו שלא בפני שונאיו. וכדבריו כתב ר' יונה בש''ת במאמר רכ''ו וז''ל: וענין אבק לשון הרע הוא כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשה''ר. הגה''ה: וקשה לי עליו ועל הרמב''ם למה כתבו על זה דהוא אבק לשון הרע, הלא בלאו הכי יש על זה לכאורה לאו דאורייתא של לפני עור לא תתן מכשול, דומיא דמכה לבנו הגדול דאמרינן במו''ק י''ז דעובר בזה על לפני עור משום דגורם לבן שיחטא נגדו. וכן במלוה לחבירו שלא בעדים אמרינן בבבא מציעא (ד' ע''ה) דעובר על לפני עור, ופירש''י כי עולה על רוחו לכפור. אף דבודאי אין רצונו של אביו וגם של המלוה לזה, אפילו הכי כיון דמכין לו סיבת העבירה עובר על לפני עור וכמו שכתב הרמב''ם בספר המצות מצוה רצ''ט. אם כן הכי נמי בענינינו הרי הכין לו סיבת העבירה. ועל המימרא ד''אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו'', שחשבו הרמב''ם וה''ר יונה בענין אבק ולא זכרו על זה לפני עור, לא קשיא לי כל כך, דאיכא למימר בכל הני דנזכר הלאו דלפני עור כגון המושיט כוס יין לנזיר בפ''ק דע''ז (דף ו':) אף שרש''י פירש שם שמא יבא לשתותו וכן בקידושין (דף ל''ב) בעובדא דרב הונא דקרע שיראין באפי בריה דקפריך שם הגמרא ודילמא רתח וקעבר רב הונא אלפני עור וכן בהמכה לבנו גדול דאמרינן במו''ק י''ז דעובר בלפני עור ופרש''י שמא יחטא הבן נגדו, אלמא דלאו דבר ברור הוא שיחטא על ידו, אף על פי כן שם הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו. אבל הכא על ידי שמספר טובתו של חבירו סבירא ליה שאף שאמרו שמתוך שבחו בא לידי גנותו, אף על פי כן אין הדבר קרוב כל כך שיבוא לזה. כי קשיא לי, אסתימת לשון ר' יונה שכתב דענין אבק לשון הרע הוא כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשון הרע, וכן אלשון הרמב''ם שכתב בענין אבק מי היה אומר וכו' שזה גורם להם שיספרו בגנותו, משמע דבכל גווני שאינו מספר בעצמו רק מסבב לחבירו שיבוא לזה הוא רק בכלל אבק. ודוחק לומר דמה שחשבו לזה באבק לשון הרע, היינו לבד הלאו דלפני עור. ויש לתרץ קושיתינו דלכך כתבו על זה רק האיסור דאבק לשון הרע, דרצו לכלול בזה אפילו באופן דבלאו דידיה אפשר שהיו באים גם כן ללשון הרע, ובזה לא שייך לפני עור כדמוכח בע''ז (ד''ו) דלא שייך לפני עיור רק בדקאי בתרי עברי דנהרא, אבל אם בלאו דידיה לא היו באים השומעים ללשון הרע כגון שלא דיברו כלל מתחלה אודות פלוני, והוא בדבריו סיבב להם עד שדברו לשון הרע, אימא דעובר גם כן בלפני עור. ואין לדחות הקושיא הנ''ל מטעם אחר ולומר, דדוקא בתרי עברי דנהרא שאין יכול הנזיר בשום אופן להגיע אל האיסור בלאו דידיה, מה שאין כן בענינינו דזה אינו, דמכה לבנו גדול יוכיח. וכן בקדושין בעובדא דרב הונא הנ''ל דקמקשה הגמרא ודלמא רתח וקעבר אלפני עור, הרי אף דיכול להיות לפעמים שהבן יחטא לאביו אף אם לא ירגיזו אביו, מכל מקום כיון דעתה אם לא הרגיזו אביו מסתמא לא היה הבן מדבר נגדו, לכן מיקרי דבר זה קאי בתרי עברי דנהרא, ולכך עובר האב בלפני עור. אם כן הכי נמי בענינינו, אף דבלאו דידיה גם כן יש בחירה ביד האדם לדבר לשון הרע, אפילו הכי כיון שהשומע לא דיבר מתחלה כלל אודות פלוני, והמספר הזה התחיל לדבר אודותיו בדברים שעל ידם סיבב שיספרו השומעים עליו לשון הרע, הרי הכין להם סיבת העבירה, ודמיא כדקאי בתרי עברי דנהרא, על כן הנכון כמו שתירצנו דרצו לכלול בזה כל אופן. וזה אינו סותר למה שכתבנו לעיל בכלל א' ס''ח דלשה''ר בדרך רמז היא לשה''ר גמורה, ועי''ש בבמ''ח שכן כתב רש''י. דנוכל לומר דשם איירי שמספר לו המעשה כאשר הוא, רק הוא מספד לו דרך רמז שלא יבינו שאר השומעים, מה שאין כן בעניננו, לכן אינו אסור רק מטעם אבק, ועכ''פ איסור יש בו. וכל שכן אם שאלוהו אודות אחד, דאסור להשיב איני רוצה לדבר עליו לשון הרע, דזה בודאי מוכח ענין גנות עליו. בגמרא איתא בטובתו והכוונה ג''כ בשבחו, וברי''ף פ''ב דשבת איתא בשבחו. ומש''כ בפני שונאיו כן כתב הרמב''ם והסמ''ג בלאוין ט', וכתב הסמ''ג על זה דאי לאו הכי הלא מצינו באבות בר' יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן על כן אם הוא יודע ומכיר לאיש אחד שאיננו בשלמות עם הרב או הבית דין שבעיר, ואיש הזה יש לו דין תורה עם אחד אצל הבית דין הזה, לא ישאלנו אח''כ מה נעשה בדינך, שמא יצא חייב מבית דין וקרוב הוא מאוד שיצאו מפיו דברי גידופים על הבית דין הזה. ואז אפילו אם לא יתקבלו דבריו באזניו, עכ''פ גורם הוא שיספר האיש הזה בגנות הב''ד. (לפי מש''כ בהגה''ה הקודמת עבר בזה על לפני עור ג''כ, שעל ידו בא חבירו לאיסור לשה''ר. שאם לא היה שואלו לא היה מדבר אל הקיר, לבד איסור האבק של לשה''ר). וחרוצה לצאת ידי שמים בענין זה, יזהר מלשאלו בעת יציאתו מבית דין, אפילו אם אינו יודע אותו מכבר, איך הוא עם הדין תורה הזה, כי אנו רואין בעו''ה פעמים הרבה שעל ידי פעם אחד שיוצא חייב מב''ד יש לו שנאה על הרב והב''ד שבעיר, ועל כן עלול הוא מאוד ששאלתו תגרום לו שיספר בגנות הב''ד ויכשילו בעון לשה''ר וכנ''ל, אם לא שמוכרח הוא בשאלתו בזה מפני שגם לו נוגע דין תורה הזה מאיזה טעם. כן פירש רש''י בערכין (ט''ו ע''א) המימרא דאל יספר אדם וכו' הנ''ל, וכן פירש הרשב''ם ב''ב (קס''ד ע''ב) ד''ה בא וכן כתב הרי''ף פ''ב דשבת, וכולם כוונו ליישב דלא תיקשי מהא דתנן באבות הוא היה מונה שבחן, וכן בב''ק (דף מ'.) משתבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא. ודע' דלפעמים אפילו אם אינו מרבה בשבחו אסור, כגון שמשבחו באיזה מעלות, ומתוך שבחיו ניכר שהוא חסר משאר מעלות שראוי לפי האיש ההוא ועיין תוספות כתובות (י''ז ע''א) ד''ה כלה.