שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הלכות לשון הרע כלל ז - יג
 וְלִפְעָמִים ((לב)) נִתָּן רְשׁוּת לְבֵית דִּין מִפְּנֵי צֹרֶךְ שָׁעָה, כְּגוֹן, שֶׁאֶחָד בָּא לִצְעֹק לִפְנֵיהֶם עַל דְּבַר גְּנֵבָה שֶׁנִּגְנַב מִמֶּנּוּ, וְהוּא מְשַׁעֵר בְּוַדַּאי בִּדְבָרִים הַנִּכָּרִים מַמָּשׁ, שֶׁפְּלוֹנִי גָּנַב מִמֶּנּוּ הַחֵפֶץ, וְגַם הַבֵּית דִּין רוֹאִין אֶת הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אוֹ שֶׁעֵדִים הֵעִידוּ לִפְנֵיהֶם עַל הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, נִתָּן לָהֶם רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה. אֲבָל לְיָחִיד, אוֹ אֲפִלּוּ לְבֵית דִּין, רַק שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לָהֶם הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹבֵעַ, לֹא נִתָּן רְשׁוּת הַזֶּה. הוא ממעשה דמר זוטרא הנ''ל וכפי מה שביארתי לעיל בס''ק ל''א. ומ''ש בפנים והוא משער בודאי בדברים הניכרים ממש, אף דשם במעשה דמר זוטרא אמרינן בגמרא דחזיא לבר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה וזה לא הוי כי אם דבר הניכר קצת צ''ל פשוט דלא דמי כלל לעניננו דהתם הלא כתב הרא''ש דידוע היה שאחד מבני הבית גנבו וא''כ כיון דעל שאר בני הבית של מר זוטרא לא היה שום דבר הניכר כלל ובחזקת כשרים הם לגמרי ועל זה יש דבר הניכר קצת א''כ בודאי יש לתלות בזה ולא באחר וחשוב כדבר הניכר ממש משא''כ בעניננו דאנו רוצין להחזיק על אחד מבני העיר ולומר שהוא גנב את זה החפץ מטעם דבר הניכר קצת אין לומר כן דבוודאי כשנדקדק בכל אנשי העיר ימצאו הרבה כמוהו שאין נזהרין כ''כ בממון חבריהם בענינים כאלו לנגב ידיהם בגלימא דחבריה וכיוצא בזה ולכן צריך דבר הניכר שיורה על עצם הגניבה וכנ''ל בס''ק כ''ו בשם המהרש''ל והמהרש''א עי''ש. 

הלכות לשון הרע כלל ז - יד
 וּמִזֶּה תִּרְאֶה, כַּמָּה אֲנָשִׁים טוֹעִין בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, שֶׁאִם נִגְנָב לָהֶם חֵפֶץ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל אֶחָד חֲשָׁד, אוֹמְרִים לְטוֹבֵי הָעִיר, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל אֶחָד דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, וְהֵם מַכִּים וְעוֹנְשִׁין, שֶׁלֹּא מִן הַדִּין, כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה. וּבֶאֱמֶת הוּא שֶׁלֹּא כַּדִּין, דְּלוּ יְהֵא דִּדְבָרִים הַנִּכָּרִים הוּא כְּמוֹ רְאָיָה לְעֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה, וְטוֹבֵי הָעִיר חֲשִׁיבֵי כְּמוֹ בֵּית דִּין, הֲלֹא צָרִיךְ, שֶׁיֵּדְעוּ מִתְּחִלָּה שֶׁנִּגְנַב, וְגַם עֵדִים לְהַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אוֹ שֶׁהֵם בְּעַצְמָם יִרְאוּ (כְּמוֹ בְּמַעֲשֶׂה דְּמַר זוּטְרָא), אֲבָל לֹא לִסְמֹךְ עַל הַתּוֹבֵעַ וּלְהַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם. וַאֲפִלּוּ רַק לְהַאֲמִין לַתּוֹבֵעַ בַּלֵּב, שֶׁאִישׁ זֶה גָּנַב מֵאִתּוֹ, אָסוּר מִפְּנִי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לִסְמֹךָ עַל זֶה וּלְהַכּוֹתוֹ, דְּאִסוּר גָּדוֹל עוֹשִׂים בָּזֶה, וְעוֹבְרִים עַל לָאו דְּ''לֹא יוֹסִיף ''.