הלכות לשון הרע - אדם שיושב בסביבת מדברים לשון הרע מה יעשה?

 וְעַתָּה נַחֲזֹר לְעִנְיָנֵנוּ הַנַּ''ל, דְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף ב''דַּאֲפִלּוּ שְׁמִּיעַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אִסוּר תּוֹרָה, הַיְנוּ לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ, אֲבָל אִם יָשַׁב בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ ((ח)) לְעִנְיַן מָה, וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲסוּרִים, וְהוּא מְשַׁעֵר, ((ט)) שֶׁדִּבְרֵי תּוֹכַחְתּוֹ לֹא יוֹעִילוּ לָהֶם מְאוּמָה, תָּלוּי בָּזֶה ((י)) אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ מִמְּסִבָּתָם, אוֹ לְהַנִּיחַ אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, מִצְּוָה רַבָּה הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲז''ל בִּכְתֻבּוֹת, {דף ה'} אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִשָּׁמֵט מִּמְּסִבָּתָם, וּמְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ, שֶׁעֵצָּה זוֹ דְּהֲנָחַת אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, גַּם כֵּן קָשֶׁה לוֹ מְאֹד ((יא)) מִפְּנִי שֶׁיִּלְעֲגוּ עָלָיו, וּבְוַדַּאי לֹא יַעֲשֶׂה עֵצָה זוֹ, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה אָז לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וּלְהַעֲמִיד עַל נַפְשׁוֹ בְּעֵת צָרָה כָּזוֹ וְלִלְחֹם מִלְחֶמֶת ה' עִם יִצְרוֹ, כְּדֵי ((יב)) שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל עַל כָּל פָּנִים בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל שְׁמִיעַת וְקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע. וְלָזֶה צָרִיךְ ג' פְּרָטִים, שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן מְאֹד וְיִנָּצֵל עַל יְדֵי זֶה עַל כָּל פָּנִים מֵהָאִסוּר תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בְּהֶעָוֹן הַנַּ''ל: יַחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ בְּהֶסְכֵּם גָּמוּר, ((יג)) שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין לְהַדִּבְרֵי גְּנוּת, שֶׁמְּסַפְּרִין עַל חַבְרֵיהֶם. ((יד)) לֹא יִהְיֶה נִיחָא לֵה בִּשְׁמִיעַת סִפּוּרֵיהֶם הָאֲסוּרִים הָאֵלֶּה. ((טו)) גַּם יַעֲמִיד עַל עַצְּמו, שֶלּא לְהַרְאות לִפְנִי הַמְסַפְּרִין שׁוּם תְּנוּעָה, שֶׁיֵּרָאֶה מִּמֶּנָּה, שֶׁהוּא מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם, אַךְ יֵשֵׁב כְּאֶבֶן דּוּמֵם. וְאִם יוּכַל לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם פָּנִים נִזְעָמִים, שֶׁיָּבִינוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא אֵינוֹ מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם הַהֲבָלִים, בְּוַדַּאי הוּא טוֹב יוֹתֵר. פירוש לאפוקי אם הוא יודע את ענין קבוצם שהוא ללצנות או לשון הרע, אף שבתחלה הם עוסקים באכילה ושתיה וכי''ב, בודאי אסור לו לכנוס לתוך חבורתם כיון שהוא יודע שאחר כך לא יוכל להשתמט מהם ותוכחתו לא יועיל וכדלקמן. דאי היה מועיל הוכחה בודאי מחויב להוכיחם, ואם אינו מוכיחם נתפס בעונם כדאמרינן בשבת (נ''ה ע''א) ובכמה דוכתי ודע דכאן איירינן שהוא משער לפי אנשי החבורה שאם יוכיחם עבור הדברי גנות שמגנים את חבריהם לא די שלא יהיה שום תיקון עוד יהיה קלקול מזה, שבגובה אפם יגנו אותו עוד יותר מחמת זה, שבאופן זה בודאי אסור להוכיחם כי הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו וכו' והכא נמי כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר בוודאי אסור להוכיחם, דאי לאו הכי אלא שלא יועיל ולא יזיק בהוכחה, בוודאי אין לו למנוע מהוכחה כמו שכתב רבינו יונה במאמר קצ''ז וז''ל איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע או כי ישמע כל פה דובר נבלה או כי יושב בסוד משחקים בוזי תורה ומצות ויודע כי הם סרבנים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים באולתם פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה אל דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצות אשר בזו לעגו להם וקנאה לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו, וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים כי יענש בשמעו את דבריהם הרעים וילאה לענותם וכו' עי''ש. וגם לבד זה מבואר בא''ח (בסי' תר''ח ס''ב בהגה''ה) שעל איסור המפורש בתורה מחוייב להוכיחו בכל גווני ואין אומרין בזה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואם כן הכא נמי בלשון הרע ורכילות דכוותיה, ע''כ כתבנו דהכא איירי שהוא באמת משער שבדברי תוכחתו יפסיד למי שנאמר עליו הדברי גנות על כן יש למנוע עצמו מזה. ואין שוה לגמרי עם העצה דהנחת אצבעותיו באזגיו, כי בכאן בודאי חיובא איכא וכמו שאכתוב אחר כך בסעיף ו' בפנים. המעיין היטב בפנים יראה שלא כתבתי טעם זה לפטור על פי אמת, כי אם מחמת שהוא יודע בנפשו שלא יוכל להתגבר על יצרו בזה. ובאמת הרוצה לצאת ידי שמים לכתחלה צ''ע איך יתנהג, כי לכאורה יש לפוטרו מטעם שבזמננו בעו''ה יחזיקו אותו לשוטה ופתי עבור זה ומסקינן בברכות (דף י''ט ע''ב) דבאיסור דרבנן כבוד הבריות דוחה אותו אפילו בקום ועשה והכא נמי איסור דרבנן הוא אם יתנהג כמו שכתבנו בפנים דהיינו שלא יאמין ולא יהיה ניחא ליה ולא יסייעם כלל, או דלמא אף על פי כן צריך להניח אצבעו באזניו מטעם שאמרו חז''ל מוטב שיעשה * אדם עצמו שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (וכבוד הבריות לא שייך בזה כיון שהם עושין שלא כדין), או אפשר דוקא בדבר שהוא איסור דאורייתא אמרו מאמר זה דמוטב וכו' ע''כ העצה היעוצה לצאת ידי כל הספיקות אם אינו יכול להוכיחם כלל ישתדל בכל כוחותיו לצאת מזאת החבורה ויהיה טוב לו בזה ובבא. והוא לפי מה שביארתי לעיל דהך דרשה דויתד וכו' שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו היא אסמכתא והיא מצוה מדרבנן בעלמא. דאל''ה תיכף עובר בלאו דלא תשא שמע שוא וכמו שכתבנו בתחלת כלל זה. דבר זה צריך להרחיב בביאורו ומאת ה' אבקש שלא אכשל בדבר הלכה והוא דגרסינן בפסחים (דף כ''ה ע''ב) איתמר הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' ומסקינן בלשון שני (דהלכתא כותיה וכמו שפסקו הרי''ף והרא''ש) לא אפשר ולא מכוין לכו''ע שרי, אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודא ור' שמעון, כי פליגי היכא דלא אפשר וקמיכוין, אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה, וידוע דהלכתא כרבא (כן הוא לשון הרי''ף והרא''ש, וצ''ע למה צריך לומר דהלכה כרבא והלא לא פליגי כי אם אליבא דר' יהודה דלר' שמעון גם אביי מודה דאסור כדאמר בגמרא וידוע דהלכה כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין) נמצא לא אפשר ולא מכוין או אפשר ולא מכוין שרי דאנן קיי''ל כר' שמעון ולא אפשר וקמיכוין אסור ופירש רש''י שם וז''ל מותרת אין צריך לפרוש הימנה, אפשר לו ליבדל וקמתכוין להתקרב כדי להנות מריח של עבודת גלולים או אפילו אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין וחביב הוא ליה להנות, לא אפשר לו ליבדל ולא קמכוין להנות דאיכא תרתי להיתר לכ''ע שרי. וידוע הוא מה שכתב הר''ן בסוגיא זו דלהכי קרי ליה הגמרא הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו משום שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קאתי. וזה הדין של הגמרא לאו דוקא לענין עכומ''ז ולענין ריח, דהוא הדין בדבר התלוי בראיה או בשמיעה וגם בכל איסורין שבתורה, כמו שמוכח שם בגמרא מכל הראיות שהביאה שם הגמרא, וכן נפסק גם כן ביו''ד (בסי' קמ''ב ס' ט''ו בהג''ה ובש''ך שם ס''ק ל''ד עי''ש). ועתה נחזור לענינינו לענין שמיעת לשון הרע, דהכא נמי כיון דלכתחלה לא בא לכאן בהחבורה בשביל השמיעה רק לענין אחר, וגם עתה לא ניחא ליה בשמיעת דברים של לשון הרע וכיוצא בזה, בודאי לא עבר על איסור השמיעה, ואף על גב דאינו אוטם אזניו בעת השמיעה, ואם כן לכאורה הוא פסיק רישא לשמוע וכבר פסק הרא''ש בפרק ח' שרצים דבשאר איסורים פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא איסור דאורייתא, זה אינו, דיש לומר דשם איירי בענין שהוא עושה מעשה אך דלא מכוין ולזה אמרינן כיון שהוא פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור, מה שאין כן הכא דבהשמיעה אינו עושה שום מעשה כלל ובעת הליכתו והתקרבותו לישב בין החבורה עדיין אינו מוכרח שידברו לשון הרע שיחשב על ידי זה הליכתו למעשה, וגם אינו מוכרח הוא שישמע על ידי הליכתו שעל ידי זה נצרף הליכתו להשמיעה דנימא דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו הלך כדי לשמוע שהרי יכול לאטם אזניו מלשמוע ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להשמיעה, ואף ששומע אחר כך ואינו אוטם אזניו אינו עושה בזה מעשה כלל. ובשלמא אם היה ניחא ליה בהשמיעה היה נקרא לא אפשר וקמכוין דפסקינן דאסור, אבל כיון דלא ניחא ליה שרי, ועי' במה שכתבנו בהגה''ה ותבין את דברינו . הגה''ה: ואגב נבאר דבר פלא מה שראיתי בחכמת אדם הלכות עכומ''ז כלל פ''ד סעיף ט''ז וז''ל ואסור לשמוע הכלי שיר ולהריח הריח ולהסתכל בנוייה וכ''ש בע''ג עצמה ואם צריך לילך דרך שם יאטם אזניו ויעצם עיניו ויסתום נחיריו שלא יהנה ואף על גב דאינו מתכוין כיון דהוי פסיק רישא ובמתכוין אסור אפילו אין לו דרך אחר עכ''ל. והוא תימה מכמה טעמים א' דמלשון הש''ך ביו''ד סימן קמ''ב ס''ק ל''ד לא משמע הכי דזה לשונו שם ומבואר בתו' והרא''ש והרי''ו דמיירי בענין שיוכל לאטום אזניו ולהעצים עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישא הא בלאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש''ס ובפוסקים דאפילו אי אפשר לו לילך למקום אחר אסור עכ''ל ומשמע בהדיא דמשום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו מותר אפילו כשהוא שומע או רואה כיון שאינו מתכוין להנאה דאל''ה אלא שמעצים עיניו הרי אינו נהנה כלל ועוד דהלא משמע מש''ך שאינו חולק על הרמ''א רק מפרש אותו ובהגהת רמ''א מפורש בהדיא דכשאינו מתכוין מותר אפילו לשמוע ולהסתכל דהלוא על דברי המחבר קאי. ועוד דזה לשון הגהת ריא''ז והוא בשלטי גבורים בפסחים פ''ש שדברי הרמ''א נובע הימנו וז''ל וכן אם היה רואה נויי עכומ''ז או שהיה שומע נגינת הכומרים המנגנים לפני עכומ''ז אם אינו מתכוין להנות שאינו חפץ בהנאה זו ואינו צריך לה מותר ואם היה מתכוין להנות אסור שאף הקול והמראה אף על פי שאין בהם ממש אסור להנות בהם עכ''ל. ומדברי רש''י בפסחים (דף כ''ה ע''ב) נמי משמע כשלטי הגבורים עי''ש. ונראה שהיה קשה לו לחכמת אדם דברי הש''ך אם נפרשיה בפשוטיה דמה שייך לאמר דלא הוי פסיק רישא משום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו וכו' כיון שהאיסור הוא על השמיעה והראיה השתא מיהא ששומע ורואה הנאה ממילא הוא ופסיק רישא ממש ולא מצינו כיוצא בזה בגמרא שיקרא משום הכי דבר שאינו מתכוין ולכך הוכרח החכמת אדם לדחוק דהכונה הוא שיאטום אזניו ויעצים עיניו וכו' ואף שאפשר שישמע אפילו אם יאטום אזניו על כל פנים הלא אינו פסיק רישא והוא אינו מתכוין להנאת השמיעה ההיא זהו תוכן כונתו. אבל הוא פלא דתינח באטימת אזנים ומה יעשה בעצימת עינים וסתימת הנחירים אם לא שנדחוק דהכוונה שיעצים עיניו במקצת בענין דלא יהיה הראיה פסיק רישא וכהאי גוונא בסתימת הנחירים אך מה יענה במאי דאמרינן בברכות (דף נ''ג ע''א) היה מהלך בשוק של ע''ז נתרצה להריח הרי זה חוטא, משמע בהדיא דאי לא נתרצה לזה אף על פי שהוא מריח אין עליו חטא [וכן איתא ברמב''ן בע''ז (דף י''ב ע''ב) אהא דאמרינן שם דקמיתהני מריחא] וראיה זו כתבה הגר''א בביאוריו בסימן קמ''ב הנ''ל על מה שהתיר הרמ''א דבר שאינו מתכוין. ועוד מכל הראיות שהבאתי לעיל משמע מפורש דמותר הראיה והשמיעה. והנראה לי בזה להסביר סברת הש''ך ובהכי יתבאר סברת התוספות גם כן שפיר שכתבו דכאן מיירי באופן דלא הוי פסיק רישא משום דאמר בעלמא דמודה ר' שמעון בפסיק רישא ולכאורה קשה דמאי ראיה היא מבעלמא שם איירי שעושה מעשה אך שאינו מכוין ולהכי אמרינן דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו עשה מעשה בכוונה אבל הכא הא איירינן שהלך לכתחילה באותו הדרך לענין אחר וכמו שכתבנו לעיל בשם הר''ן רק ממילא בהליכתו מריח ונהנה בהריח או שומע ונהנה בהשמיעה וכן ראיתי בפני יהושע שדחה בזה את דברי התוספות. אבל לפי דרך הש''ך יבואר היטב כוונת התוס' שסברתם הוא כיון שבשעת הליכתו יודע שבודאי באותו הדרך יוכרח להנות מעכומ''ז על ידי ראיה או שמיעה או ריח אף דלא ניחא ליה בהנאה זו מכל מקום כיון דהוא פסיק רישא נחשב הליכתו כאלו הלך לכתחלה כדי להנות על ידי שמיעה או ראיה מעכומ''ז ולזה כתב הש''ך דאיירי בענין שיכול לאטום אזניו וכו' פי' ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להראיה מטעם פסיק רישא דהרי על ידי הליכה לא יוכרח שיהנה על ידי ראיה או שמיעה כיון שיכול לאטום אזניו וכו' ואם כן לא נשאר כי אם הראיה או שמיעה לבד ובזה לא אמרינן פסיק רישא כיון דאין בה שום מעשה וכנ''ל אלא באה ממילא ולא ניחא ליה בהנאה זו אבל אם הנגינות שמנגנים לע''ג גדול קולם מאוד עד שהוא משער שלא יועיל לזה אפילו אטימת אזנים וכן כהאי גונא בעצימת עינים והחוטם שאינו יכול לסתום אותם מאיזו סיבה שתהיה, או מפני שידיו קטועות, אם כן הוא פסיק רישא גמור מפני שנצטרף הליכתו גם כן לזה וכנ''ל.  ואין להקשות על סוגיא זו מהא דאמרינן בבבא בתרא (נ''ז ע''ב) מאי דכתיב ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וקפריך הגמרא היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא ואי דליכא דרכא אחריתי אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחריתי ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה, ופירש הרשב''ם רשע הוא ואף על פי שהוא עוצם עיניו דלא היה לו להתקרב בהאי דרך דקיימא לן הרחק מן הכיעור וכו' עי''ש. ואם כן הכא נמי אמאי פסקינן דאפשר ולא מכוין, דהיינו שאפשר לו לילך בדרך אחר ולא יפגע באיסור הנאה של עכומ''ז והוא הולך בדרך זו, כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מכוין להנות שרי ולאו דוקא בעכומ''ז דכל שכן הוא בכל אסורין שבעולם כמו שכתב הש''ך ביו''ד סימן קמ''ב בסופו, ומה דשרינן הוא אפילו אם הוא רואה ושומע וכנ''ל, והכא בב''ב קרינהו הגמרא רשע לפירוש הרשב''ם אפילו אם הוא עוצם עיניו כיון שיש לו דרך אחרת, ואפילו לפסק החכמת אדם שהובא למעלה שפסק דצריך לאטום אזניו ולעצום עיניו גם כן קשה דהלא על כל פנים באטימת אזנים ועצימת עינים שרי אפילו אם יש לו דרך אחרת כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מתכוין בשביל להנות, ואם כן הכא נמי הרי הוא הולך על שפת הנהר כמו שמשמע בפירוש הרשב''ם שם ואינו הולך בשביל זה ואפילו הכי קוראתו הגמרא רשע. ואין לומר דזה הלא תלוי בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון וכדאיתא בפסחים שם ולר' יהודה אפשר ולא מיכוין אסור ולכן קפריך הגמרא מן הפסוק על שיטת ר' יהודה דסבירא ליה בעלמא דבר שאין מתכוין אסור אם כן רשע הוא ולא צריך קרא להכי, דזה אינו, חדא דהלא הרבה מהראשונים כתבו דר' יהודה גופא מודה דדבר שאין מתכוין מותר מן התורה ועיין ביומא (דף ל''ד ע''ב) בתוספות שם ועוד דאם כן לפי פסק הלכה דקי''ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר יהיה מותר אפילו אית ליה דרכא אחרינא למיזל ואפילו אם הוא רואה וכמו שביררנו למעלה כיון דהוא אפשר ולא מיכוין והלא בשו''ע אה''ע סימן כ''א פסק דאסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואין לומר דהטעם הוא משום המסקנא דב''ב דאיבעי ליה למינס נפשיה אם כן הכי נמי בפסחים נימא דאיבעי ליה למינס נפשיה שלא להסתכל בנויי עכומ''ז פן יבוא להנות וגם לאטום אזניו מלשמוע קול נגינות שמזמרים לפני עכומ''ז פן יבוא להנות, והלא ביררנו לעיל מכמה מקומות דלא חיישינן לזה, ועיינתי הרבה בהאי קושיא. ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר עי''ז, וכן מצינו בכמה ענינים שהחמירו יותר בעניני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מכוין, וכענין שאמרו בברכות (דף ס''א) אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה''ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז''ל והכל מטעם שכתבתי כנ''ל. ומ''ש רשב''ם דקי''ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר וגם לעז הבריות מאוד. שאם לא כן אפילו אם בלבו לא מאמין לדבריהן יהיה בכלל מסייע לדבר עבירה וכמ''ש בר' יונה במאמר רי''ב, וגם יעבור על ידי זה באיסור חנופה שהוא עון חמור עד מאד וכמ''ש חז''ל ד' כתות אינן מקבלין פני השכינה ועי' לעיל בפתיחה לאוין אות י''ו עי''ש. ומ''ש בפנים פנים נזעמים וכו', הוא בר' יונה במאמר רי''ב [הנ''ל] עי''ש.