שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הלכות לשון הרע כלל ד - ה
 אֲבָל ((כג)) אִם הוּא רוֹאֶה שֶׁהַחוֹטֵא הוּא מֵהָאֱוִילִים הַלֵּצִּים הַשּׂוֹנְאִים לְמוֹכִיחָם, כְּדִכְתִיב {משלי ט' ח'}: ''אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךְ '', וּבְוַדַּאי לֹא יִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנָיו, וַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ בְּנָקֵל לָהֶם לִשְׁנוֹת בְּאִוַּלְתָּם, וְאִם כֵּן יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיָּבוֹא עוֹד הַפַּעַם לִידֵי חֵטְא, עַל כֵּן טוֹב לָהֶם, שֶׁיַּגִּידוּ לְדַיָּנִי הָעִיר, כְּדֵי שֶׁהֵם יְיַסְרוּהוּ עַל עֲוֹנוֹ וְיַפְרִישׁוּהוּ מֵהָאִסוּר עַל לְהַבָּא, וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין ((כד)) לִקְרוֹבָיו שֶׁל הַחוֹטֵא, אִם דִּבְרֵיהֶם יִהְיוּ מִתְקַבְּלִין לוֹ, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. וְכָל כַּוָּנַת הַמְסַפֵּר תִּהְיֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבְקִּנְאַת ה', לֹא בְּשִׂנְאָתוֹ לוֹ עַל דָּבָר אַחֵר. וְהַשּׁוֹפְטִים גַּם כֵּן יְיַסְרוּ אֶת הַחוֹטֵא ((כה)) בְּהַצְּנִעַ וְלֹא יַלְבִּינוּ פָּנָיו בָּרַבִּים, כְּדִכְתִיב ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'' וְכָל זֶה אִם רָאוּהוּ בִּשְׁנַיִם, אֲבָל אִם הוּא עֵד אֶחָד, ((כו)) לֹא יָעִיד עַל חֲבֵרוֹ, כִּי עֵדוּתוֹ חִנָּם, לְפִי שֶׁאֵין סוֹמְכִין עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים י''ט ט''ו}: ''לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָאת''. לָכֵן מוֹצִּיא שֵׁם רַע יֵחָשֵׁב, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמֵּעִיד יְחִידִי עַל חֲבֵרוֹ בִּדְבַר עֲבֵרָה וְכוּ' וְאָמְרוּ חֲזַ''ל: ג' הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וְאֶחָד מֵהֶם הָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ בִּיחִידִי. ((כז)) אַךְ יָכוֹל לְגַלּוֹת הַדָּבָר בְּהַצְּנֵעַ לְרַבּוֹ וּלְאִישׁ סוֹדוֹ, אִם יֵדַע כִּי יַאֲמִין דְּבָרָיו ((כח)) כְּדִבְרֵי שְׁנֵי עֵדִים, וּ מִתָּר לְרַבּוֹ לִשְׂנֹא אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה וּלְהִתְרַחֵק מֵחֶבְרָתוֹ, עַד אֲשֶׁר יִוָּדַע לוֹ, שֶׁשָּׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, אֲבָל אָסוּר לְרַבּוֹ לְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲ חֵ רִים, דְּלֹא עָדִיף מֵּאִם רָאָה בְּעַצְמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ד'. עיקרו של הסעיף זה הוא מגמרא דפסחים (קי''ג ע''ב) במעשה דזיגוד דאסהיד בטוביה עי''ש, ור' יונה במאמר רי''ט כתב וז''ל אמנם אם החוטא הוא מן האוילים אשר משפטם לשנות באולתם טוב כי יגידו אל השופטים לייסרו להפרישו מן האיסור וכו' וביאורו לפי דברינו דהיינו אם לא יוכיחוהו אנשים חשובים יוכל להיות שישנה עוד באולתו, דאין לומר דכונתו הוא שעשה כמה פעמים זה האיסור דאם כן אינו בכלל עמיתך, דהא ר' יונה מיירי באיסור המפורסם לכל דאדפתח קאי שכתב אבל אם ראה כי נכשל חבירו בדבר ערוה כו' ומצוה לפרסם לכל ואין צריך ליזהר כלל בכבודו מן הדין וכמ''ש ר' יונה במאמר רי''ח ורי''ט, וא''כ אמאי התיר דוקא לשופטים. ועוד דידוע להמעיין היטב בהלכות אלו שלו, דזה הדין דהדיינים וגם מה שכתב אחר כך אבל אם הוא עד אחד וכו', הוא הדין עצמו שכתב אחר כך במאמר ר''כ, ושניהם מקורם מהא דפסחים (קי''ג ע''ב) הנ''ל ועי''ש שכתב ואם יש עד שני עמו ישמעו וכו' ולא ילבינו פניו ברבים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, ועתה אם כונת ר' יונה במ''ש ואם משפטו וכו' דהיינו שעשה כמה פעמים אם כן הוא מומר לזה ואינו בכלל עמיתך וכמ''ש הוא בעצמו תיכף ובמאמר רי''ח וכן כתב הרמב''ם פרק ו' מהלכות דיעות הלכה ח' דמותר להכלים אותו וכו' וכן מוכח מספר מנורת המאור בהעתיקו את אלו הענינים להלכה דכונת ר' יונה הוא שדבריו לא יהיו נשמעין לו בתוכחה.  הגה''ה: ובעל יד הקטנה בהלכות דיעות פרק ט' דין כ''ה לא ביאר דברים אלו היטיב לענ''ד, ועוד יש להפליא עליו מאד שחידש שיטה חדשה בדין כ''ג במה שחילק את הבינונים לשתים דהיינו על מה שכתב ר' יונה במאמר רט''ו ודע כי אם יראה איש כי עבר חבירו על דברי תורה בסתר אסור לגלות את חטאו בשער בת רבים שמא שב בתשובה כתב היד קטנה דאסור לשנוא אותו גם כן שמא שב והגמרא בפסחים דמתיר לשנוא אותו עיין שם איירי באיש אשר משפטו לשנות באולתו, וכיוצא בזה כתב גם כן בדין כ''ה בסופו אבל זה פלא דאם כן משמע מדבריו דזה בודאי לא שב דאם לא כן היה אסור לשנוא אותו לפי דבריו ואם כן כיון שלא שב איננו בכלל עמיתך ויהא מותר ומצוה לפרסם לכל דהוא בכלל הדין השני שכתב ר' יונה בעצמו אחר כך ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער וכו' דכונתו או אינו נזהר וכמו שכתב היד הקטנה ואמאי כתב בזה דוקא לשופטי העיר וגם אמאי קאמר במאמר ר''כ ולא ילבינו פניו ברבים וכו' עמיתך וכו' אלא ע''כ דיש נפקא מינה בין שנאה בעלמא ובין לעשות לו רעה בידים דהיינו לגלות עליו או להלבין פניו מחמרינן שמא שב, ואם כן כיון דאתית להכי אימא לך דאפילו בינוני גמור מותר לשנוא אותו דעל זה נמי כתיב בתורה שונאך דדוחק גדול הוא לומר דמה שאמרו בגמרא דחזא ביה איהו דבר ערוה איירי דוקא במי שמשפטו לשנות באולתו אך לענין לגלות עליו או להלבין פניו מחמרינן שמא שב ודו''ק היטב.  ואף לפי הספק שכתבנו לעיל דאפשר כיון שאין הקרובין מחוייבין להאמין אין מחוייבין להוכיחו, אף על פי כן נראה דמותר לספר לפניהם כיון שכונת המספר היא לטובתו ורואה שהקרובין יאמינו לו ויוכיחוהו על ידי זה. אך מאד מאד צריך המספר להתיישב בדבר קודם שיספר להם דעל פי הרוב הקרובים אינם מאמינים כלל דבר כזה ויוכל רק לבוא מזה לידי מחלוקות גדולות ואז שב ואל תעשה עדיף. ואין להקשות על דברי ר' יונה מהא דאיתא כמה פעמים בש''ס מכין אותו מכות מרדות אפילו על איסור דרבנן, ולא נזכר כלל שצריך ליזהר שלא יתבייש פניו על ידי זה בשעת מעשה, ואם כן כ''ש על איסור דאורייתא שמוכח שהיה במזיד אף שלא היה התראה, דפשוט דזה תלוי לפי ראות עיני בית דין את האיש אם תוכחתם תהיה מועלת לו על להבא שלא יעשה עוד את העבירה, דכמה פעמים בדברים לא יוסר עבד, וגם לפי הענין שעשה אם ידעו בו רבים, שעל ידי זה נתחלל כבוד השם חס ושלום אם לא יגדרו את הפרצה על להבא, בודאי מוטל על הבית דין לעשות כל מה שהם יכולין כדי שרבים יראו ויקחו מוסר וכמ''ש בסנהדרין (מ''ו ע''א) אמר ר' אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין וכו' והובא בחו''מ בסימן ב'. כן נפסק בחו''מ בסימן כ''ח בהג''ה ואף שכונתו לטובה כדי שיוכיחוהו. ודע שמוכח מר' יונה במאמר ר''כ שהשומע גם כן אין מחוייב להוכיחו מחמת זה, ומכל מקום נראה פשוט אם נראה ליה לפי הענין שהדבר אמת אינו יכול לפטור את עצמו מהוכחה. אפילו בזה שאין משפטו לשנות באולתו כן מוכח מר' יונה במאמר רט''ו עיי''ש. מקורו מהא דפסחים הנ''ל מהו למימרא ליה לרבו למישנא ליה, אמר ליה אי מהימן ליה לרבו כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה, ודקדק ר' יונה בדבריו כשני עדים, משום דקשה ליה הא לשון הרע אסור לקבל ולהחליט אפילו משנים ויותר וכמו שנביא אי''ה לקמן בכלל ז' במ''ח ג' והאיך מתיר הגמרא לרבו לשנאו עבור זה, על זה כתב כדברי שני עדים, לומר דכל כך מהימן בלבו דבריו בלי פקפוק כשני עדים שאין אחריהם כלום, ונאריך בזה אי''ה לקמן בכלל ז' עי''ש. ואין להקשות מה בין מספר לרבו למה שכתבנו לעיל בסעיף ד' דאפילו אם שנים ראו באחד דבר עולה אסורין לספר פן עשה תשובה וכאן נמי, זה אינו דכאן נמי אין מותר לספר סתם אפילו לאיש דמהימן ליה כבי תרי רק אם הוא איש סוד וצנוע אשר לא יספר ליתר ההמון רק ישנא אותו לעת עתה וירחק מחברתו עד שיוודע לו ששב מדרכו הרעה, לא כן אם יספר ליתר ההמון יתפרסם לעיניהם לגנאי ולבזיון לעד אף אחר שישוב לה' וינחם על רעתו ונסלח לו, אבל אם יספר לחכם צנוע הנ''ל אם יוודע לו ששב מדרכו הרעה יאהבהו ולא יזכור לו עונותיו הראשונים, וכל דברינו תמצא בדברי ר' יונה כשתדקדק בו, וכן מוכח מלשון הגמרא דפסחים הנ''ל דקאמר מהו למימרא ליה לרביה למישנא ליה משמע דרק זה בלבד שרי ליה לרביה אבל לא לספר לאחרים. ונ''ל דרבו אסור לגלות אחר כך אף למי שיאמין לו כדברי שני עדים, משום דודאי כשיתודע להשני שלא ראה בעצמו רק ששמע מאחר לא יאמין לו תו כדברי שני עדים על עצם המעשה מטעם שהמספר הראשון אינו נאמן לו כל כך, ואם כן ממילא יחשב הוא למוציא שם רע והשומע למקבל.