שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הלכות לשון הרע כלל ב - ד
 וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהִתַּרְנוּ בְּאִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְגַלּוֹת, ((ט)) דַּוְקָא הַשּׁוֹמֵעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁשָּׁמַע בְּעַצְּמוֹ מַה שֶּׁרְאוּבֵן סִפֵּר עַל שִׁמְעוֹן בְּאַפֵּי תְּלָתָא {בפני שלשה}, אֲבָל מִי שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנוּ, אָסוּר לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ עַל סְמָךְ הַזֶּה, שֶׁאָמַר לוֹ הַמְסַפֵּר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וּלְסַפֵּר לְאַחֵר מֵהַגְּנוּת שֶׁשָּׁמַע עַל שִׁמְעוֹן, אַף אִם לֹא יַזְכִּיר מִי הוּא הַמּוֹצִּיא וְהַמֵּבִיא הַלַּעַז הַזֶּה עַל שִׁמְעוֹן, אִם לֹא ((י)) שֶׁכְּבָר נִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל. וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} אִם הַשּׁוֹמֵעַ הַשֵּׁנִי הַזֶּה אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵעַצְמוֹ אֶת עֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה, אִם הוּא אֱמֶת שֶׁרְאוּבֵן סִפֵּר גְּנוּת עַל שִׁמְּעוֹן, ((יא)) בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְהַאֲמִינוֹ, בְּזֶה שֶׁרְאוּבֵן עָבַר עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְּמוֹ, שֶׁרְאוּבֵן סִפֵּר גְּנוּת עַל שִׁמְעוֹן, אַךְ אֵינֶנּוּ יוֹדֵע אִם הָיָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ הָרִאשׁוֹן הַזֶּה גִּלָּה לוֹ שֶׁהָיָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, אַךְ עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו בָּזֶה וְחָיְשִׁינַן דִּילְמָא לֹא הָיָה זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וְאֵינֶגּוּ עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת, וְעַל כֵּן אָסוּר לָזֶה לְסַפֵּר לְשׁוּם אָדָם. הטעם כמו שכתבתי בפנים בסוף המאמר דאין לו לסמוך עליו בזה, דאפילו אם היה איסור רכילות איסור המפורסם לכל ישראל בכל כלליהן ופרטיהן גם כן צריך עיון גדול אם יש לסמוך על עד אחד שאמר שסיפר ראובן באפי תלתא כדי שיסולק עוד מזה האיסור של רכילות, דהרי הוא דבר דאתחזק איסורא ואין בידו לתקן, דאם הוא ילך לכתחלה ויספר באפי תלתא יעבור בזה על איסור דאורייתא וכנ''ל ועי' ביורה דעה בסימן קכ''ז, ובפרט שבענין זה לא שייך שום היתר על ידי זה, דכהתירא דמיא להו בעונותינו הרבים, ואינן מקפידין על עצמן להגיד האמת אם היה באפי תלתא או כל שאר פרטים ששייך בענין זה, כי איננו משער ברעיוניו את הדבר הזה לאמתו שאם ישקר בפרט אחד הוא כמאכיל בשר חזיר לחבירו והוא כעין מה שאמרו חז''ל בבבא בתרא (ל''ט ע''א) כל מילתא דלא רמיא וכו', ולפי דעתי זהו כוונת הרמב''ם במה שדקדק וכתב ואם סיפר אחד מן השלשה פעם אחרת וכו' להראותנו דדוקא אחד מן השלשה ששמעו בעצמם מהמספר הראשון אבל לא אחד ששמע מאחד מהם וכמו שכתבתי בפנים. ולא תקשה על דברינו אלו מבבא בתרא (דף ל''ט ע''ב) מפירוש רבותיו דרשב''ם דפירשו דשם הוא מטעם לשון הרע ושם אמרינן דחברך חברא וכו' והרי המספר השני מסתמא לא שמע אחר כך רק מאחד והיאך יהיה מותר אחר כך לילך ולספר לאחר ואם כן אכתי היאך יבוא הדבר לאזני המחזיק, דזה אינו, דמסתמא כל אחד מעדי המחאה יספר אחר כך לאחרים וממילא יתפרסם הדבר, ויהא מותר אחר כך למי שישמע את הדבר לספר אחד לחבירו וכמו שכתבנו בפנים וממילא יבוא הדבר לאזניו, מה שאין כן בענינינו דאיירינן שלא שמע רק מאחד ודבר זה לא נתפרסם עדיין לכך אסור כנ''ל פשוט. ואפילו בזה לסברת היד הקטנה שכתבנו למעלה לא יהיה מותר אפילו דרך אגב וכנ''ל רק לספר מהגנות שנשמע על שמעון, אבל לא להזכיר שמו של ראובן דילמא לא סיפר ראובן באפי תלתא ואין לנו ראיה דנתרצה בדבר. דלא מיבעי אם השומע הראשון אינו מכוין בסיפורו את הדבר להשומע השני לקנא בזה על ראובן רק לספר גנותו של שמעון בוודאי רשע הוא אף לפי דבריו, אלא אפילו אם בסיפורו מכוין רק לקנא על ראובן על שגינה את שמעון בפני רבים מישראל, דבזה לא עבר על איסור לשון הרע מה שדיבר על ראובן הזה כמבואר לקמן בכלל י בם ''ה ועי''ש הפרטים הנצרכים לזה, או שנתגלגל הדבר דרך אגב בתוך דבורו, אפילו הכי אין לנו להאמינו בהחלטה בזה כדי שיהא מותר אחר כך גם לנו מטעם זה לספר גנותו של שמעון, כדין איסור קבלת לשון הרע שהוא אפילו באופן זה כמבואר לקמן בכלל ו'. 

הלכות לשון הרע כלל ב - ה
 נִרְאֶה לִי, דְּאִם הַסִפּוּר בְּאַפֵּי תְּלָתָא הָיָה ((יב)) בִּפְנֵי אֲנָשִׁים יִרְאֵי אֱלֹקִים שֶׁנִּזְהָרִים מֵאִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, מִּמֵּילָא אֵין דָּבָר זֶה עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאִם כֵּן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דָּבָר זֶה לְאַחֵר. וַאֲפִלּוּ אִם רַק אֶחָד מֵהַשְּׁל שָה הָיָה אִישׁ יְרֵא אֱלֹקִים, שֶׁנִּזְהָר מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, גַּם כֵּן דִּינָא הָכֵי דְּתוּ לֵיכָּא {ששוב אין} שְׁל שָה מְפַרְסְמִים. וְאֶפְשָׁר דְּהוּא הַדִּין אִם אֶחָד מֵהַשְּׁל-שָה הָיָה מִקְּרוֹבָיו אוֹ ((יג)) אוֹהֲבָיו שֶׁל מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו הַגְּנוּת, גַּם כֵּן שַׁיָּךְ הַאי טַעְמָא, דְּהוּא בְּוַדַּאי לֹא יֵלֵךְ וִיגַלֶּה לְהָעוֹלָם הַגְּנוּת שֶׁל קְרוֹבוֹ וְאוֹהֲבוֹ, אִם כֵּן תּוּ לֵיכָּא תְּלָתָא. וראיה לזה דאי לאו הכי יקשה המשנה בסנהדרין (כ''ט ע''א) כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה וכו'. ומשנה סתמא קתני אפילו אם הוסיפו עד ז' והכריעו בתר רובא, הג' הנשארים אסורים לגלות, אף דנתפרסם דעתם לחייב לאותו פלוני בפני הג' הנותרים, ועל כרחך משום דאנשים כאלו יושבי על מדין הם יראי אלהים ורגילים להיות זהירים מעון המר ולכך לא שייך גבייהו האי התירא. ואין לומר דמתניתין הטעם משום לילך ולגלות לאותו פלוני ושם אסור מטעם רכילות בכל גווני כמו שכתבנו למעלה בשם הרש''ל דבזה לא מהני התירא דאפי תלתא. דזה אינו דמתני' סתמא קתני לא יאמר אני מזכה וכו' משמע אפילו לאחר, דלא קתני אני זכיתיך וכמו שהארכנו בזה בחלק ב' בהלכות רכילות בכלל ג' ס''ג בכמה ראיות דכוונת המשנה לאסור אפילו לגלות לאחר. ואין לומר דמתניתין לא איירי באופן שישאר ג' לצד אחר ולהכי אסור, גם זה אינו, דהא בחמשה בודאי איירי במתניתין כדמשמע במשנה שם דמתחלה קתני הוסיפו הדיינין ואין מוסיפין פחות משנים וכדאיתא בחושן משפט בסימן י''ח ס''א והלא זה שאמר מתחלה אינו יודע מצטרף עתה גם כן לעיין בדין זה כמו שנפסק בחושן משפט שם כשיטת הרמב''ם ונפסק הדין בתר רובא דשלשה, דזה שאמר מתחלה אינו יודע כמאן דאיתא דמיא (ע''ש במקור הדין והובא בקיצור בבאר הגולה ובביאור הגר''א שם) ואכולה קתני וכשיצא מבית דין לא יאמר וכו', ואמרינן בבבא בתרא (ל''ט ע''א) לימא בדרבה בר רב הונא קמיפלגי דמר סבר בתרי וכו' ואם כן היאך סלקא דעתך לומר דבתרי הוי עבידי לאיגלויי וכשנאמר בפניהם תו לית ביה משום לישנא בישא והרי סתם משנה בסנהדרין אוסרת להדיין לגלות אפילו אם ישבו מתחלה הדיינין בחמשה ונפסק הדין בתר רובא והוא שלשה אם כן ישארו תרי בודאי כנגדם, אלא על כרחך משום דסתם אנשים כאלו שיושבין בדין זהירין בודאי מעון המר הזה ולא שייך גבייהו כלל היתר זה, וממילא הוא הדין גם כן לדידן דפסקינן בתלתא, דחד דינא להו לזה בתרי ולזה בתלתא. ואין לומר דהתם הטעם משום דמוציאין אותן מתחלה לחוץ וכדאיתא שם בגמרא להדיא בשם רב נחמ' כך היו אנשי ירושלים עושין ובחושן משפט בסימן י''ח בס''א הנ''ל לאחר שקבלו עדותן יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר ובסמ''ע שם בסק ''א הטעם כדי שלא יוודע לבעל דין מי הוא המזכה ומי הוא המחייב ואם כן הוי כאלו גילו בהדיא וציוו שיהא כל אחד נזהר שלא לגלות ובזה לכולי עלמא אסור אפילו אם נאמר לפני כמה אנשים וכמו שנפסק בהגהות מיימוני ובסמ''ג לאוין ט'. אבל באמת זה אינו דזה לשון הגמרא שם (דף ל'.) מכניסין למאן אילימא לבעלי דין התם קיימו (והא דקתני במשנה ומוציאין את כל האדם לחוץ היינו חוץ מבעלי דין וכמו שכתב הנמוקי יוסף ובחושן משפט בסימן כ''ח בסמ''ע ובביאורי הגר''א בס ''ק מ''ו דהבעלי דין צריכין להיות בעת קבלת העדות דאין מקבלין את העדות שלא בפני בעל דין מה שאין כן בברייתא דר' נחמ' דקתני מתחלה ומכניסין את העדים וכו' יותר ניחא לומר דהאי ומוציאין אותן לחוץ אכל אדם קאי ואף על בעלי דינים או כגירסת הרי''ף והרא''ש דגרסי בהדיא במילתא דר' נחמ' גמרו את הדבר היו מכניסין לבעלי דינין) אלא לעדים כמאן דלא כר' נתן משמע בגמרא דאי הוי מוקמינן דלא כר' נתן הוי ניחא לומר דכוונת המשנה על עדים ובעלי דין התם קיימי ואם כן היאך יפרשו הסיפא וכשיצא מבית דין וכו' והרי כיון דבעלי דין עומדים שם ליכא גלוי מילתא כלל ואפילו הכי אסור. הגה''ה: ואף שאכתי יש לבע''ד לדחות ולומר דזו הס''ד אזלא לפי מסקנא דב''ב דמסקינן שם בבבא בתרא בתלתא דוקא לית בה משום ל''ב וזו המשנה איירי בחמשה דוקא, אבל האמת יורה דרכו, דמתניתין סתמא קתני וכשיצא מבית דין וכו' שחבירי רבו עלי משמע אפילו אם הוסיף עד ז'. ואין לדחות דטעם המשנה שאסור לגלות משום אמירת מה אעשה דמשמע דעדיין הוא מסכים לבעל דין שדבריו טובים ונכוחים אך מה הוא יכול לעשות ודבריו כעין דברי אבשלום עי''ש בקרא (שמואל ב', ט''ו) שבזה המשיך את לבן של ישראל אליו לחלוק על דוד, ודבר זה בוודאי אסור לכל הדיעות שבזה הוא מכניס טינא בלב הבעל דין על הדיינין יותר משאם היה מתגלה לו סתם מעצמו דנפסק דינו בתר רובא, דבאמת כיון שציותה התורה לילך בתר רוב אלמא דרצון התורה דדעת המרובים מסכימים יותר אל האמת, ולכך הוא חייב מן התורה לשלם כיון דאינו יכול זה הדיין לברר טעותם מתוך דבר משנה ואין צריך להיות בלבו שום שנאה על אחד מהמחייבים עבור זה כמאמרם האי מאן דשקלוה לגלימיה בבית דין ילך ויזמר, דהדיינים חס ושלום אין עושין לו שום רעה מזה, אך הוא בדבריו שאומר מה אעשה מדאיב את לבו עליהם לומר דבאמת זכאי הוא וגם דעתו מסכים לזה אך חביריו רבו עליו והוא כעין מעורר מדנים ומחלוקת בין איש לרעהו. אבל באמת כד דייקת גם זה אינו דחיה, דאם כן יקשה אמאי אמר ר' יוחנן שם (דף ל') בגמרא דכותבים בפסק דין זכאי סתם ולא יזכור שהיה שם ויכוח בין הדיינים משום לא תלך רכיל, והרי בשטר לא נזכר לשון מה אעשה רק סיפור הויכוח שהיה ביניהם מתחלה ואחר כך עמדו למנין, ותדע שגם בחושן משפט בהעתיקו את דברי המשנה להלכה לא נזכר לשון מה אעשה אלא ודאי כמו שכתבנו מתחלה דבאנשים כאלו לא שייך האי התירא דאפי תלתא כלל. ובזה יהיה גם כן ניחא מה שדברנו לעיל בענינא דרבי יהודא בן גרים שחשבו רבי שמעון בר יוחאי ליהודא בן גרים לבעל לשון הרע והענישו עבור זה, דרבי שמעון בר יוחאי דיבר דבריו באפי תלתא, דכיון דהתם גדולי הדור הוו לא שייך גבייהו כלל זה. ולכאורה יש לדחות ראייתי בשנקדים מה שכתב בספר יד הקטנה דהיכא דהמספר הוכרח לספר דבריו אין שייך בזה התירא דאפי תלתא משום דאין לנו שום ראיה דנתרצה בדבר שיתגלה שמו, וראייתו היא גם כן ממשנה זו דסנהדרין וכשיצא וכו' הנ''ל, אבל לענ''ד נראה כדברי וכמו שכתבנו לעיל ראיה מהרמב''ם והרשב''ם דעיקר טעם ההיתר דאפי תלתא הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ואין אנו צריכין לריצוי דידיה כלל, רק משום כיון דבלאו הכי סוף סוף יתגלה העגין לא אסרה התורה בזה משום לישנא בישא, ואף שמצאתי אחר כך בהשאילתות שמשמע לכאורה כסברת היד הקטנה ממה שכתב שם סוף פרשה וישב וכמאן דאמר ליה לך ואמור דמי, משמע דעיקר ההיתר הוא משום ריצוי, יש לומר דמה שהוצרך השאילתות לומר כן היינו לענין שיהא מותר להגיד אחר כך ברכילות אפילו למריה וכדמשמע שם דהוא סבירא ליה כפירוש הרשב''ם, מה שאין כן לענין שיהא מותר אחר כך לאחד מהשלשה להגיד הלשון הרע לאחר, סגי בהאי סברא דכתב שם השאילתות דהוי כפרהסיא, דהיא היא הסברא דעבידא לאיגלויי, ואפילו אם לא יסכים המעיין לדברינו ויאמר דעיקר טעם המשנה משום סברת היד הקטנה הזו, או משום דלא שרי באפי תלתא רק לספר בדרך אגב וכמו שכתבנו למעלה שזה הדין גם כן בשם היד הקטנה, אף דאין לו ראיה הכרחית לדין זה ועיין בכ''מ שם, ואם כן אין לי שום ראיה מהמשנה לדין זה אף על פי כן הדין שבפנים הוא אמת דפשוט הוא מצד עצמו. ואין לדחות את דברי ממה שאמרו בבבא בתרא (ל''ט ע''ב) גידל בר מניומי הוי ליה מחויאתה למחויי אתא ואשכחיה וכו' והרי שם היו ג' אמוראים ואם כן היאך יספרו אחר כך שפלוני דיבר עליו שהוא גזלנא, דזה אינו, דכבר הסכים הרשב''ם וכן משמע מתוספות שם דבמחאה אין שייך בו לשון הרע דלא כרבותיו. ואין סתירה לזה ממחאה דבכל גווני הוי מחאה, דאין שייך בו לשון הרע וכנ''ל ואדרבה כיון שהם אוהביו יספרו לו כדי שיזהר בשטרו.