למה חיכתה האישה לבעלה בחלון בקוצר רוח?

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון להשם" .
 
סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל רב ואב"ד צפת, זמן קצר לפני פטירתו, סיפור מדהים ששמע בימי בחרותו בהיותו בחור בישיבת מיר בחו"ל:
 
בשנות למודי בישיבה התאכסנתי אצל משפחה ולה בן יחיד בשם בער'לה. באחד מימי השישי, כאשר קמתי ממטתי ללכת לישיבה, ראיתי את בעל הבית  מתכונן לצאת לשוק העיירה למסחר. בדרכו לצאת, שומע אני איך בעלת הבית אומרת לבעלה פעם ופעמים "היום ערב שבת, תחזור מוקדם". אמרה זו היתה די מובנת לי.
 
הלכתי לישיבה ללמוד וחזרתי לאכסניה בצהרים. אחר תפילת המנחה, מוצא אני את בעלת הבית עומדת בעד החלון ומשקיפה החוצה בצורה לחוצה. פחדתי, מי יודע מה קרה? והנני שומע שואומרת "עוד מעט שבת, עוד מעט שבת". נדהמתי, הרי עוד היום גדול, וכמה שעות שלימות עד כניסת השבת, מדוע הנך דואגת כבר מעכשיו?
 
אמרה לי: בא ואספר לך מתולדות חיינו, ותבין פשר הדבר. שנים רבות לא זכינו להפקד בבנים. ובעזרת השם יתברך, לאחר שנות סבל זכינו לבן זכר. אך לדאבוננו לא התפתח כראוי רח"ל ורבות סבלנו בגידולו. ביקרנו עמו אצל רופא העיירה, ואבחנתו הדאיגה אותנו באומרו, שכנראה זו בעיית מום בלב, ולו אין אפשרות להועיל כלום. אך הפנה אותנו לוילנא, שם יש רופא גדול, הוא יוכל לעזור. נסענו אליו וכך אמר לנו בצורה פסקנית: לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מכמה שנים, חבל לכם להשליך ממון לחינם, חזרו לביתכם והשלימו עם המציאות.
 
שבורים ורצוצים יצאנו מבית הרופא, לא ידענו לאן פנינו מועדות לאחר משמע דברי יאוש אלו. בקושי הגענו לאכסניה שבוילנא, ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי להנחם. תושבי האכסניה, כששמעו על צרתינו, הציעו לנו שבדרכנו חזרה למיר, נעבור בראדין, שם מתגורר הצדיק הקדוש החפץ חיים. נפנה אליו ובודאי נוושע.
 
זיק של תקוה עלה באפינו. מיד נסענו לראדין ואיתרנו בזריזות את ביתו של החפץ חיים. אך גדל צערינו בשומענו שאין מכניסים לביתו אנשים, כי מצבו חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. נשארנו קפואים במקומנו. מה עושים?
 
בעוד אנו עומדים תוהים, ולפתע סייעתא דשמיא. רואים אנו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר, שזה מכבר למד בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו, והנה "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו...". מיד הכניס אותנו לחדר סבו, שישב אז על כסאו ונביא "עזרא" בידו". ישבנו וסיפרנו לו את כל השתלשלות חיינו, וצרת בננו העומדת כעת על הפרק. אמר לנו החפץ חיים: "מה ביכולתי לעזור? כסף אין לי, ומה אוכל לעזור לכם?". שוב פרצתי בבכי תמרורים, ודמעות שליש זלגו מעיני. נכדו הנ"ל שהכניס אותנו אליו הוסיף ואמר לסבו "והרי זה בן יחיד".
 
 
קרא לי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר "בתי, קבלי עליך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא". שאלתי מה היא ההגדרה להקדים את השבת. ענה לי "ביום שישי בחצות תהיה כבר מפת שלחן של שבת פרוסה, ופמוטי הנרות סדורים על השלחן, ומזמן הדלקת הנרות לא לעשות שום מלאכה - ויהי מה".
 
מיד קבלה נחושה גמלה בלבי, בתוך כדי דיבור, לא לשנות כלום מדבריו.
 
מיד בהגיענו לביתנו שבמיר כבר חל שיפור ניכר בילדנו, וקמעא קמעא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר בני גילו, ללא שום הבדל. כמובן שביקרנו אצל רופא העיירה שלנו, ששלח אותנו בשעתו לוילנא. הוא השתומם למראה עיניו, והוציא מכיסו סכום כסף נכבד שניסע לרופא גדול, ויאמר מה מצבו של הילד, אם לא טעות כוזבת התרחשה כאן.
 
כשהגענו לוילנא לרופא הגדול, אמר לנו הרופא בפסקנות: "הרי זה ילד אחר, ולא אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה". אמרנו לו כי בן יחיד הוא לנו, ולוואי שזכינו לעוד בנים. שאל הרופא: האם הייתם בווינא? שם יש מרכז רפואי עולמי.
 
אמרנו לו "גם לא שם", ואלא איפה? הלכנו לחפץ חיים והוא יעץ לנו את עצתו... אמר הרופא: אנחנו הרופאים יש בידינו לתקן את הקיים, לב פגום מנסים אנו לתקנו. החפץ חיים יכול לברוא "יש מאין" עכשיו יכול אני לספר לכם - הלב של בנכם היה אכול לגמרי.
 
עכשיו הנך מבין מדוע כה לחוצה אנכי, שבעלי עדיין לא הגיע?... סיימה האשה את סיפורה באוזני הרב קפלן.
)מאיר עיני ישראל(