פורים

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

מחיית עמלק
פרשת 'זכור', היא שלושה פסוקים האחרונים שבפרשת 'כי תצא', המדברים בענין מצות מחיית עמלק. והיינו שנצטווינו לזכור פעם אחת בשנה את אשר עשה עמלק לעם ישראל כששהו במדבר לאחר שיצאו ממצרים, היאך בא להלחם בהם, והפיג את האימה והפחד הנוראים שהיו לאומות העולם מעם ישראל, כי מאחר ששמעו כולם את גבורות ה' בעשר המכות שהביא על מצרים, ואת קריעת ים סוף, כולם רגזו ופחדו ונמס לבם ולא העזו להלחם בישראל, כפי שהתורה מעידה בשירת הים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן,חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד. נָמֹגוּ [נמסו] כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָהוָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ [שתקו] כָּאָבֶן". ועל ידי שבא זה הרשע עמלק, ונלחם עם ישראל, הוא צינן והפיג את הפחד שהיה לאומות העולם מעם ישראל, ובכך העזו אומות אחרות לאחר זמן גם כן להלחם בישראל. לכך נצטווינו לזכור דוקא את אשר עשה עמלק, ולא מה שעשו האומות האחרות, אף שגם הם נלחמו בישראל.
 
אוי לרשע ואוי לשכנו
תקנו חכמים לקרוא פרשה זו בשבת שלפני פורים, כדי להסמיך את מחיית עמלק למחיית המן, שאף הוא היה מזרע עמלק, כמו שקוראים במגילה: "המן בן המדתא האגגי", ואגג היה מלך עמלק. (ג)
מצוות צריכות כוונה
לדעת רוב הפוסקים קריאת פרשת זכור היא מן התורה, כמו שנאמר (דברים כה יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תרפה ס"ז). ומאחר ומצוות צריכות כוונה, לכך על השליח ציבור לעורר את דעת הקהל קודם הקריאה, שיטו אוזן קשבת לשמוע כל מילה, ויכוונו לצאת ידי חובת מצות עשה מן התורה של זכירת עמלק ומחייתו, ושגם הוא מכוון להוציאם ידי חובתם, ולא יקראו עם החזן בלחש כלל. (ג)
 
ספר תורה מהודר
בקריאת פרשת 'זכור', יוציאו את ספר התורה היותר מהודר שיש בבית הכנסת. (ה)
 
מושבים
הגרים במקום שאין שם מנין קבוע מידי שבת, עליהם לתת דעתם על זה לפני שבת, ולארגן מנין אנשים לשבת 'זכור'. ואם אין באפשרותם, עליהם לשבות במקום אחר שיש בו מנין, כדי לשמוע פרשת 'זכור'. ואם לא השיגו מנין כלל, יקראו מתוך ספר התורה את פרשת 'זכור', אך בלי הברכות שעל התורה. (ו)
 
אף שחכמים תקנו לקרוא פרשת זכור בעשרה אנשים עם ברכות התורה, מכל מקום מאחר ואין באפשרותם להשיג מנין, יקראו בספר תורה בלי ברכות, כדי שלפחות יקיימו את המצוה מן התורה, שהרי מן התורה אין צורך לקרוא דוקא בעשרה, אלא די לקרוא מתוך ספר התורה. ויש קצת ראיה לזה, כי הנה כאשר דוד המלך שלח את יואב שר הצבא להילחם בעמלק, כפי שהצטווינו בתורה, שנאמר (דברים כה יט): "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". יואב אכן יוצא להילחם, אבל הוא איננו משמיד כליל את העם כולו, אלא את הזכרים בלבד, ככתוב בנביא (מלכים א יא טז): "כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם". ומספרת לנו הגמרא (בבא בתרא כא ע"ב) שכאשר הגיע יואב לדוד וסיפר לו שהרג את כל הזכרים בעמלק, שאל אותו דוד, למה הרגת רק את הזכרים? אמר לו יואב: הרי כתוב: "תמחה את זָכָר עמלק". אמר לו דוד: קוראים "זֵכֶר עמלק" [שמשמעותו גם זכרים וגם נקבות], ולא זָכָר עמלק"?! השיב יואב: אני, בהיותי קטן, המלמד שלי לימד אותי לקרוא זָכָר בקמץ! מיד הלך יואב אל המלמד ושאל אותו: איך הקראת לי, זֵכֶר או זָכָר? ענה לו: זֵכֶר. אמר לו אם כך אני ששיבשתי וקראתי זָכר, ואמנם אתה פשעת שלא השגחת על טעותי לתקן אותי. לקח יואב את החרב להורגו, שאל אותו רבו: מדוע? ענה לו, שכתוב: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה"! דהיינו שלא עשה כראוי את "מלאכת ה'" שהופקדה בידו. אמר לו רבו שיעזוב אותו ולא יהרגהו, ודי שתישאר לו קללת 'ארור' שכתובה מפורש בפסוק (רבנו חננאל). אמור מעתה, אם קריאת פרשת זכור שבכל שנה צריכה להיות בעשרה מהתורה, אם כן איך יתכן שלא שמע יואב אף פעם קריאת הפרשה בעשרה כראוי [זֵכֶר], ואז היה מבחין בטעותו, אלא ודאי שאין צריך עשרה אלא מדרבנן, ובזמנם עדין לא תיקנו חז"ל לקרותה בעשרה, וכל אחד היה קוראה בפני עצמו בפה. (ו)
 
כתב הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים, ומורנו הרב בעל תהילה לדוד זצ"ל בהיותו רב הכולל כאן, ענש לאדם אחד על שלא בא בשבת זכור לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, אף על פי שבא בפורים ושמע קריאת פרשת "ויבא עמלק", וגם קריאת המגילה בציבור. מכל מקום קריאת פרשת זכור היא מן התורה ממש, ואין אדם יוצא ידי חובתו בפרשת "ויבא עמלק". ולכן אסרתי לאחד שרצה לצאת מן העיר בערב שבת זכור, ומנעתי זאת ממנו, אף על פי שלטענתו יהיה לו הפסד ממון מכך. (ח)
 
בר מצוה
חתן בר מצוה שעלייתו לתורה בשבת זכור, הנכון שלא יקרא הוא פרשת זכור, אלא יקרא עלייה אחרת מפרשת השבוע, שכיון שקריאת זכור היא מן התורה, יש להקפיד שיקרא אותה אדם גדול ממש. מה גם שרבים המה הנערים שאינם בקיאים בקריאה כהוגן בביטוי האותיות, בניקוד ובטעמי המקרא, ולכוון להוציא ידי חובה את כל הקהל. ומכל מקום אם קרא נער הבר מצוה, יצאו הציבור ידי חובתם. [אבל קטן פחות מגיל 13 לא יעלוהו כלל לעליית מפטיר של שבת זכור. ואם טעו והעלוהו כבר, יקרא הגדול את הפרשה ולא הקטן בשום פנים ואופן, שהרי אינו מוציא את אחרים ידי חובתם.] (כז, כט)
 
חולה
מי שהיה חולה ולא בא לבית הכנסת, טוב לפחות שיקרא את הפסוקים של 'פרשת זכור' בחומש. וירשום לעצמו לתזכורת שכאשר יגיעו הציבור לפרשת 'כי תצא' לקראת סוף השנה בחודש אלול, יאמר לחזן שיכוון להוציאו ידי חובה בקריאת 'זכור'. ועל כן, טוב שכל חזן בפרשת 'כי תצא', יאמר לציבור שהוא מכוון להוציא ידי חובה את כל מי שלא שמע את קריאת 'זכור' בחודש אדר. (ז)
 
ספר תורה פסול
ציבור שקראו פרשת זכור, ולאחר זמן נמצאה איזו טעות בספר התורה, טוב שיזכור החזן לכוון להוציאם ידי חובת 'זכור' בפרשת כי תצא, וכנ"ל. (ילקו"י מועדים ערב)
 
בני ספרד ואשכנז
אף על פי שבשאר ימות השנה, אין בני ספרד ואשכנז מקפידים להתפלל דוקא בבית הכנסת שעל פי מבטאם, ומתפללים אלו אצל אלו, ושומעים קריאת התורה ותפילה ויוצאים ידי חובה, מכל מקום בשבת זכור, הנכון שכל אחד ישמע פרשת זכור כפי מסורת אבותיו, כיון שקריאה זו מן התורה. (ח)
 
ביטוי האותיות כהלכה
בזוהר הקדוש (פנחס רכח ע"א ועוד) מובא שהאותיות מתחלקות לחמש מוצאות הפה. כדלהלן: א, ה, ח, ע - אותיות גרוניות, שמבטאים אותן מהגרון. ב, ו, מ, פ - אותיות השפתיים. ג, י, כ, ק - אותיות החיך. ד, ט, ל, נ, ת - אותיות הלשון. ז, ס, צ, ר, ש - אותיות השיניים. (וכן כתוב בספר היצירה)
 
נמצא שמפורש בזוהר שביטוי אות ח' אינה כמו כ' רפויה, שהרי אות ח' היא מהגרון, ואות כ' היא מהחיך. וכן ביטוי אות ת' רפויה אינה כמו ס', שהרי אות ס' היא מהשיניים, ואות ת' היא מהלשון. וכן ביטוי אות ג' אינה מהשיניים [כמו ג'ורג'], אלא מהחיך. וכמו כן, יש לבטא את האות ק' בצורה עמוקה, ולא כמו כּ'. וכן אות ט' תהא עמוקה, ולא כמו תּ', וכן באותיות א' ה' ע', יש לשים לב להבדיל ביניהן, שלא לבטא אות ה' כאות א', שאות ה' עמוקה יותר, ואות ע' עמוקה יותר מאות ה'. וכן לא יחליף א' בע' וע' בא', או ס' ושׂ' באות שׁ' ולהיפך. למשל, במקום לומר: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה", אומר: לְשֻׁשָׁתִי. ובמקום: "שִׁיר הַשִּׁירִים", אומר: סִיר הַסִירִים.
 
וכן מבואר בכמה מגאוני אשכנז, ומהם: הגאון מהר"י יוזפא בספרו נוהג כצאן יוסף, הגאון יעב"ץ בסידורו בית יעקב, הגאון ר' יחיאל יעקב וינברג בשו"ת שרידי אש, הגאון מהרי"א הענקין בספרו עדות לישראל ועוד. ובשו"ת דברי יוסף שווארץ כתב, לדעתי נראה ברור שהברת הספרדים היא הנכונה, כי הם לא הלכו כל כך בגולה מדחי אל דחי, כי אם בחורבן בית שני באו משם לספרד עד גלות הארץ במשך יותר מאלף ושלוש מאות שנה, ולא שינו הברתם אשר הביאו עמם, ואשר השתמשו בה אבותינו בירושלים ובבית המקדש ובכל ארץ ישראל. וביותר הברת אנשי עדות המזרח בבל וסוריה ומצרים, אשר לא נפסק הישוב מהם בכל הדורות. מה שאין כן האשכנזים שהלכו בגולה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, גולה אחר גולה, בארצות פזוריהם, ולכן היתה סיבה שנשתבשה הברתם ולשונם, כי נתערבו בגויים רבים, וילמדו מהברתם ולשונם, וישתמשו גם בלשון הקודש כדרך הברת לשון העמים. וראיה לזה מבראשית רבה, רבי מאיר אומר "והנה טוב מאד", טוב מות, וכן היה דורש רבי שמעון בן אלעזר. ומוכח שביטוי אות ת' כהברת הספרדים שדומה קצת לד', אבל לפי הברת האשכנזים שאות ת' דומה לס', אין שום מקום לדמות מילת 'מאד' למילת 'מות'. עיין שם שהאריך בעוד ראיות. וכיוצא בזה כתב בשו"ת בית רידב"ז לגאון רבי יעקב דוד וילובסקי: "וקרוב לומר שהמבטא של לשון הקודש אצל בני ספרד מתוקנת יותר, יען שאנחנו בעוונות הרבים נדדנו כמה פעמים מגולה אל גולה, גלות אחר גלות יותר מכם, על כן יש להאמין שהמבטא של לשון הקודש אצלכם מתוקנת הרבה יותר". וכן כתבו בספר מקור ברוך אפשטיין ועוד.
 
וידוע מה שכתב בספר דרך הנשר מעשה רב על הגאון רבי נתן אדלר רבו של החתם סופר, שהיה מתפלל במנין שלו בפרנקפורט במבטא ספרדי ובנוסח הספרדים, והזמין לשם כך מירושלים חכם ספרדי, הלוא הוא הגאון רבי חיים מודעי [מחבר שו"ת חיים לעולם], ולמד ממנו את המבטא הספרדי המדויק והנכון. וכן העיד תלמידו החתם סופר: מורי הגאון החסיד שבכהונה מוהר"ר נתן אדלר הוא בעצמו עבר לפני התיבה והתפלל בנוסח הספרדים בסידור האר"י ז"ל. וכן נהג מורי הגאון בעל ההפלא"ה. וכן כתב בספר צרור החיים: "ומה שהעידו על הגאון החסיד מהר"ר נתן אדלר שהיה מתפלל בפרנקפורט במבטא ספרדי, גם אני ידעתי החשו, כי אני בעצמי בימי בחרותי התפללתי עמו, ושמעתי אותו שמתפלל במבטא ספרדי, וזכיתי להכיר אז את האיש הגדול ואת שיחו, שאין אנחנו ראויים להיות להדום רגלי החסיד הזה. והוגד לי מפי מגידי אמת, כי בביתו של הגאון החסיד רבי נתן אדלר, התאכסן רב אחד מירושלים במשך שנתיים או שלוש, אך ורק לתכלית זו שילמד ממנו את המבטא הספרדי". (יביע אומר חלק ו סימן יא. ח)
 
ביטוי הקמץ והפתח לבני ספרד
יש לבני ספרד לשים לב להבדל הדק שבין ניקוד הפתח לקמץ, שבפתח פותחים את הפה יותר, ובקמץ קומצים מעט את הפה, וההברה גבוהה מעט. והרוצה להבחין בזה היטב, ישמע את המבטא הכללי של בני עדת הבוכרים.
 
כן מבואר בדברי רבנו בחיי (פרשת וירא) שכתב, ואף על פי שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא יש הפרש ביניהם במבטאם, שתנועת הקמץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפתח למטה ממנה. ע"כ. ומכאן סיוע למדקדקים מבני ספרד שמבדילים קצת בין הקמץ לפתח. [שאם ההבדל גדול כבין פתח לחולם, לא היה לו להזהיר כן, כשם שלא הזהיר להבדיל בין הפתח לחולם.] ויש סמך לזה מהגמרא ברכות (טו ע"ב) שאמרו להיזהר לתת רווח בין הדבקים בקריאת שמע, כגון: על לבבך, עשב בשדך, הכנף פתיל, שהאות האחרונה והראשונה שאחריה דומות, ואם יקרא מהר יכול לבלוע אות אחת. וכתבו התוספות והרא"ש: "הרי"ף היה מוסיף להיזהר גם כשאומר, וחָרָה אַף, שאם לא יתן רווח ביניהם, נראה כאומר וְחָרָף." ע"כ. וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן סא סי"ט). והדברים מובנים רק אם נאמר שהקמץ דומה קצת לפתח, ולכן יש חשש שאם ימהר בקריאה, יבלע את האל"ף של תיבת אף, ויהיה נשמע וְחָרָף. אבל אם הקמץ של וחָרָה מתבטא כעין נקוד החולם, הרי כיון שהאל"ף של אף נקוד בפתח, לא יהיה נשמע כאומר וְחָרָף, מאחר והניקוד מבדיל ביניהם, אלא ודאי שהקמץ והפתח אין ביניהם אלא הבדל דק מאד, וכמו שנוהגים המדקדקים. וכן הוכיח בשו"ת דברי יוסף שווארץ מפיוטי הקדמונים, כגון הפיוט 'צור משלו אכלנו', שהמחבר כתב חרוזים: "ברכו אמונַי, כדבר אדונָי", וזה מתחרז רק אם יש הבדל דק בין הפתח לקמץ. וכן מוכח מפיוטי רבי אליעזר הקליר [שכתבו התוספות שהוא רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי], ובפיוטי רבנו שלמה אבן גבירול, ובפיוטי דונש בן לברט [שהיה לפני 1200 שנה] כגון בפיוט המפורסם 'דרור יקרא' ועוד. ומסופר על רבי יצחק מוואלוז'ין ורבי חיים מבריסק, שהיו חוזרים לקרוא קריאת שמע בבוקר ובערב במבטא ספרדי, מפני שחששו שהיא ההברה הנכונה, והחמירו בשל תורה. (שו"ת יביע אומר ח"ו סימן יא. ד תשצב)
 
הכה תכה
יש נהגו להכות ברגלים על הארץ בעת שהחזן מזכיר 'עמלק' בפרשת בשלח ובקריאת התורה שביום פורים וכיוצא בהם. אולם בפרשת 'זכור' עדיף שלא יעשו כן, פן יגרמו מכשול לציבור, שלא ישמעו את הקריאה כראוי. (ה)
 
נשים
הפוסקים נחלקו האם נשים חייבות לשמוע פרשת 'זכור'. כי מחד יש מקום לחייבן, הואיל ומן התורה אין זמן קבוע למצות זכירת מעשה עמלק, וכל מצוה שאין זמנה קבוע, כמו ברכת המזון, מזוזה וכיוצא בהן, נשים חייבות. אולם מאידך הואיל ועיקר מצות זכירת עמלק, היא כדי לבוא לידי מעשה להלחם בעמלק ולמחותו בפועל מן העולם על ידי כלי מלחמה ונשק, והלא נשים אינן יוצאות למלחמה, לכך יש מקום לפוטרן מפרשת זכור.
 
על כן, ישתדלו מאוד לבוא לבית הכנסת ולשמוע פרשת 'זכור'. והלוא בראש השנה באות כמעט כל הנשים לשמוע קול שופר, אף על פי שלכל הדעות הן פטורות, כי היא מצוה שזמנה קבוע. ומדוע אפוא לא יבואו לשמוע קריאת פרשת זכור מעזרת הנשים, לצאת ידי חובת כל הדעות.
 
ומכל מקום אשה שקשה לה להגיע, כגון שאין בית הכנסת בקרבת ביתה וצריכה ללכת רחוק, יש לה על מה לסמוך שלא לבוא לשמוע קריאת פרשת 'זכור'. (ט)
 
טיפול הילדים
נשים שיש להם ילדים קטנים ועסוקות בטיפול הילדים, כיון שאי אפשר לעוזבם מבלי השגחה, פטורות מלבוא לשמוע פרשת 'זכור'. והטעם בזה, כי כלל גדול בידינו (סוכה כה ע"ב): "העוסק במצוה פטור מן המצוה", וכיון שהן עסוקות כרגע בהשגחה וחינוך הילדים, פטורות הן ממצות שמיעת פרשת 'זכור'. (י)
 
נשים שאינן מגיעות לבית הכנסת מכל סיבה שהיא, טוב לפחות שיקראו את הפסוקים של 'פרשת זכור' מתוך החומש. (שו"ת יביע אומר חלק ח חאו"ח סימן נד)
 
זהירות
ואמנם יש לדעת שהנשים הבאות לבית הכנסת לשמוע 'פרשת זכור', הוא בתנאי שבאות בצניעות ויראת שמים, ואינן מדברות בשעת התפילה. ולאחר התפילה פונות מיד לבתיהן ואינן מתעכבות לפטפט על יד בית הכנסת, שבזה גורמות צער לשכינה, ומחטיאות את הרבים בחוסר זהירות בשמירת העיניים. על כן, כל אחת תבדוק בעצמה, אם כדאי שתבוא לבית הכנסת או לא. ועיין בחוברת הנפלאה "להיות את".
 
מנין נשים
כדי לזכות את אותן נשים שלא יכולות לבוא לבית הכנסת בבוקר, נכון לארגן בשעה מאוחרת יותר קריאה מיוחדת לנשים בלבד, ויבוא חזן ירא שמים עם אשתו, ויקרא להן מתוך ספר התורה בלי ברכות התורה, ותבוא עליהם ברכה. (י)
 
פרשת זכור בפורים
במקום שלא הצליחו לארגן כן, מאחר וברוב בתי הכנסת מארגנים קריאת המגילה לנשים, הנכון שהשליח ציבור יקרא להן באותה הזדמנות פרשת זכור בספר התורה, ותבוא עליו ברכה.
פיוט 'מי כמוך'
רבי יהודה הלוי [לפני כתשע מאות שנה], חיבר וערך פיוט "מי כמוך ואין כמוך", בטוב טעם ודעת, עם חרוזים נעימים ויפים, מתוקים מדבש ונופת צופים. פיוט זה מסכם בקצרה את כל הקורות במגילת אסתר, וממלא את האדם בשמחה ובאמונה בה' יתברך. ומנהג רוב קהילות ישראל לאומרו בשבת 'זכור' אחר קדיש תתקבל קודם קריאת התורה. ויש שנהגו לאומרו אחר קריאת התורה. (מו)
 
הפיוט מחולק לארבעה פרקים. הפרק הראשון הוא על סדר א' ב', ובאות ר' ישנם שני קטעים, [הקטע הראשון הוסיפו רבי אברהם אבן עזרא, ראה בסיפור להלן] ואלו הם: "רָצָה הָאֶחָד לִשְׁמֹר כִּפְלַיִם, מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת חֲבֵרוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם, וְהַשֵּׁנִי סַם בְּסֵפֶל הַמַּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ".רָחֲשָׁה אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר, בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר, בֻּקַּשׁ וְנִמְצָא לִפְנֵי צְבִי עוֹפֶר, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ". וזהו הנוסח הנכון, ולא כמו שהביאו בחלק מן הסידורים את הקטע השני בלבד. [וראה בפירוש רבנו יצחק אברבנאל על התורה (פרשת כי תשא) שכתב: "ואטה אוזני לדברי הרב אברהם בן עזרא, ומצד אחר לדברי רבי יהודה הלוי חותנו".] (שנב, שנט)
 
 
"מי כמוך ואין כמוך"
כתב בסדר הדורות, רבי יהודה הלוי היה עשיר גדול, והיתה לו בת נאה וחסודה. כשבגרה, לחצה אמה שוב ושוב על בעלה רבי יהודה להשיאה בהקדם, עד שהחליט הרב להשיאה ליהודי הראשון שיבוא לפניו. והנה למחרת בפתע פתאום, הגיע לפניו רבי אברהם אבן עזרא שהיה עני ובא בלבוש בלוי. ובראות אשת הרב שזהו החתן המיועד לבתה, נפלו פניה, והתחילה לחקרו מה שמו ומה מדעו. ויתנכר האיש שלא יכירוהו, והסתיר ממנה את האמת. ותלך האשה אל בעלה ותבכה לפניו. ויאמר לה רבי יהודה, אל תיראי, אני אלמדהו תורה. ויקראהו רבי יהודה ויחקרהו, אך רבי אברהם הערים ולא רצה לספר את האמת שהוא רבי אברהם אבן עזרא הידוע.
 
באותם הימים, היה רבי יהודה עוסק בבית מדרשו בעריכת הפרק הראשון של הפיוט "מי כמוך" על סדר א' ב', וכשהגיע לאות ר' לא הזדמן לו לערכו. אחר שישב והתמהמה, באה אשתו והפצירה בו שיבוא לסעוד את לבו ולאחר מכן ימשיך בכתיבה. פנה הרב אל ביתו, או אז הגיע רבי אברהם אבן עזרא לבית המדרש ומצא את הפיוט ערוך לפניו וחסר בו האות ר'. ויקח קולמוס ויתקן בפיוט בשנים ושלושה מקומות, וכשהגיע לאות ר' כתב את כל הבית בזה הלשון: "רָצָה הָאֶחָד לִשְׁמֹר כִּפְלַיִם, מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת חֲבֵרוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם, וְהַשֵּׁנִי סַם בְּסֵפֶל הַמַּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ". כשחזר רבי יהודה לבית מדרשו, ראה שהושלם הקטע. אחר דרישה וחקירה, מצא כי ידיו של רבי אברהם כוננו זאת. ואז התגלה שהוא רבי אברהם אבן עזרא המפורסם בחריפותו ובחכמתו, במליצותיו ובמשליו, ושמח מאוד לקראתו, ויחבקהו וינשקהו, ויאמר לו: עתה ידעתי כי אברהם אבן עזרא אתה, וחתן אתה לי. אז העביר רבי אברהם המסוה מעל פניו, והודה על האמת. ויתן לו את בתו לאשה ויתעשר עושר גדול. אחר כל זאת, חזר רבי יהודה הלוי וכתב אות ר' בזה הלשון: "רָחֲשָׁה אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר, בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר, בֻּקַּשׁ וְנִמְצָא לִפְנֵי צְבִי עוֹפֶר, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ". ולכבודו של חתנו הפרשן על התורה רבי אברהם אבן עזרא, השאיר גם את הקטע שכתב הוא.
 

הרב ליאור גלזר שליט"א על פרשת זכור: