זהירות מפגיעה בכבוד הזולת: דבר תורה לפרשת ויחי מהרב מנדל

בפרשת השבוע נאמר: "ויגד השליח ליוסף הנה אביך חולה". בספרים הקדושים מדגישים את מעלת קדושת האבות ובני השבטים, בשמירה מרבית מפגיעה ח"ו בכבוד הזולת.
 
"לפי שכלנו" - כותב הגה"צ רבי לייב פרידמן זצ"ל, בעל "צדקת הצדיק": "אחרי שנפרד יוסף מאביו 22 שנה וזכה לראות שוב את פני יעקב - אביו האהוב, אהבה
שלא תתואר כפי שמתואר במדרש, וכמים הפנים לפנים ודאי אהבו יוסף באותה מידה, ויוסף מצליח להישמר במשך שבע עשרה שנה, שלא להישאר אפילו פעם אחת עם אביו לבד, ותמיד כשנפגש עם אביו היה עוד מישהו יחד עמם בחדרם. מדוע?! משום שידע שאם ישאר עם אביו ביחידות, ישאל אותו את השאלה המתבקשת, מה קרה? איך הגיע למצרים? והכל בכדי שלא לספר לאביו לשון הרע אל אביו, על אחיו שמכרו אותו".
   
ומצד שני, כותב רבי שלמה הרכבי זצ"ל את גדלותו של יעקב אבינו - שאחרי שבנו אבד ממנו עשרים ושתים שנה, והוא מתגלה כמלך במצרים, הלא בלי ספק היה מלא שאלות כרימון, איך התגלגלו כל המאורעות - וזו תכונה חזקה באדם לשמוע בפרוטרוט מה אירע עם בנו. אולם יעקב אבינו לא שואל, לא רצה להכשיל את בנו בסיפור לשון הרע על אחיו, כי פניו רק אל העתיד, ומה שהיה בעבר, אינו נפקא מינה. זו הנהגת האבות.
 
מסופר שאצל אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זצ"ל, היה המנהג שבאחד מימות השבוע היו מתאספים כל בניו לשוחח עמו בלימוד. היו משיחים בפניו, חידושי תורה שנתחדשו להם במשך ימות השבוע. בנו, הרב הקדוש רבי אהרון זי"ע, היה מגיע גם הוא, אולם למרבה הפלא, היה שותק תמיד ומעולם לא השמיע שום
דבר תורה, וגם לא התערב בדבריהם במעמד זה. ויהי הדבר לפלא. איך יתכן שאף פעם אין לו מה לומר, להוסיף ולהעיר? כעבור שנים רבות אירע, שכשהגיעו כולם, השמיע דבר תורה ואף התערב בשיחתם, כדרכה של תורה. לפליאתו של אביו ובקשתו, שיאמר לו מה יום מיומיים, ניאות רבי אהרון והשיב, שהסיבה שהוא שותק מדי שבוע במעמד זה, היא מחמת העובדה שאמם של אחיו החורגים היתה נוכחת בבית בקביעות, בזמן השיחה, וחשב שהנאתה תהיה שלימה כשתשמע רק את בניה מדברים. באותו יום שהתערב בשיחה לא היתה הרבנית בעיר, לכן לא כבש את מעיינו והשמיע דבר תורה בלי חשש.
 
שבת שלום,
הרב מנדל