הלכות צום עשרה בטבת - חשוב לקרוא

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

זמן התענית בארבע התעניות הוא מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים, חוץ מתשעה באב, שהתענית מתחילה מהשקיעה של הערב הקודם ועד למחרת בצאת הכוכבים.

עמוד השחר הוא: כדי שיעור זמן הילוך 4 מיל לפני הנץ החמה [הזריחה]. המיל הוא 2,000 אמה = 960 מטר, ומהלך מיל הוא: 18 דקות. אם כן 4 מיל הם: 72 דקות זמניות קודם הנץ החמה. [בבאור המושג "שעות זמניות", עיין בהרחבה בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה" בהלכות קריאת שמע]. כן דעת רוב הפוסקים, כמבואר בסידור רב סעדיה גאון, הראבי"ה, הרא"ה, המאירי, התרומת הדשן, מהרי"ו, וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן תנט ס"ב), הרמ"א (סימן רסא ס"א), הלבוש, הב"ח, הש"ך, אליה רבה, בית דוד, בן איש חי, החזון איש ועוד. (שו"ת יחוה דעת ח"ב סימן ח. יב) 

צום עשרה בטבת שחל ביום שישי - מתענים כל הציבור עד צאת הכוכבים. ורק לאחר צאת הכוכבים, רשאים לקדש על היין ולסעוד סעודת שבת. (טו) 


אכילה ושתיה בלילה שקודם התענית
בלילה שקודם התענית, כל שלא ישן עדיין, רשאי לאכול ולשתות עד עמוד השחר, אבל אם ישן שינת קבע וקם באמצע הלילה, אינו יכול לאכול או לשתות, שכיון שישן על מיטתו הרי הסיח דעתו מלאכול ולשתות עוד. אולם אם קודם שישן, התנה שבכוונתו לקום לאכול ולשתות קודם עמוד השחר, רשאי לאכול ולשתות. והוא הדין אם רק התנמנם, שרשאי לאכול ולשתות בלי שום תנאי. (ט, יב) 
אם לא התנה קודם שהלך לישון, ועתה התעורר בלילה ומרגיש צימאון, המיקל לשתות יש לו על מה לסמוך. (יא) 
בני אשכנז - מקילים לכתחילה בשתיה בלבד אפילו בלי תנאי. (ט) 
מי שהיה עייף והלך לישון בתחילת הלילה קודם שאכל, וקם באמצע הלילה, רשאי לאכול ולשתות, כי בודאי לא היה בדעתו בשינה זו להסיח את הדעת מלאכול ולשתות עוד.

אין פטור
הכל חייבים להתענות תעניות אלו, בין אנשים ובין נשים, אחר שהגיעו לגיל מצוות [הבנים מגיל שלוש עשרה שנה, והבנות מגיל שתים עשרה], ולא יפרצו גדר לפרוש מן הציבור בתירוצים שהם חלשים וכדומה, כי בורא עולם יודע תעלומות ויודע בדיוק אם האדם יכול להתענות או לא. ואמרו חז"ל: כל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שנאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". (מג) 

אמרו חז"ל (מסכת תענית יא ע"א): בזמן שישראל שרויים בצער, ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת ומניחים ידיהם על ראשו, ואומרים: "פלוני זה שפירש מן הציבור, יהי רצון שאל יראה בנחמת ציבור". ועוד אמרו: בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, אלא יצער עצמו עם הציבור, שכן מצינו במשה רבנו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה", וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויים בצער במלחמת עמלק, אף אני אהיה עימהם בצער. וכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שכן נאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". 

תלמידי חכמים. פועלים.
אף תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, והתענית גורמת להם שלא ילמדו תורה כראוי, חייבים להתענות. וכל שכן פועלים, פקידים, שכירים וכיוצא, שאף שלא יוכלו לעבוד כראוי, חייבים להתענות ולא יפרצו גדר. 

מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה
מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה - דינן משתנה לפי התעניות השונות: 
בתעניות י"ז בתמוז, צום גדליה, ועשרה בטבת, וכן תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, דינן כדלהלן: 
מעוברות - פטורות מלהתענות, ואסור להן להחמיר על עצמן, מפני שהן מחלישות את עצמן ואת העובר. ומעוברת, היינו משלושה חדשים מתחילת הריונה ומעלה. ומכל מקום, אף קודם לכן אם סובלת מהקאות ומחושים או חולשה רבה, פטורה מלהתענות. (נז) 
יולדת או מפילה - פטורות מלהתענות בתוך שלושים יום ללידה. ומשלושים יום עד עשרים וארבע חודש [שנתיים] - אם היולדת מניקה, לא תתענה. אך אם אינה מניקה, תתחיל להתענות, ואם תרגיש חולשה, תאכל. (נט, סב) 
תשעה באב שאינו דחוי, חמור יותר, כדלהלן: 

מעוברות ומניקות - חייבות להתענות. כמפורש בתלמוד (מסכת פסחים נד ע"ב): עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקנד ס"ה): עוברות ומניקות מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור, אבל בשאר הצומות פטורות מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה. (רפ, רפז) 
מעוברות ומניקות שיש להן איזה שהוא חולי, פטורות מלהתענות בתשעה באב. והוא הדין אם הרופא אומר שהתענית תגרום היזק לתינוק. (דברי יציב ועוד. רעט) 

מעשה שהיה אצל הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל [תלמידו של רבי שלמה לניאדו מארם צובא לפני כ- 300 שנה], שכאשר התמנה לכהן כרבה הראשי של בגדאד [בשנת תק"ג] תיקן לעירו בלבד כמה תקנות טובות, ואחת מהן, שהמעוברת והמניקות לא יתענו בתשעה באב וכדין שאר התעניות, כי ראה שמרוב החום השורר שם בבגדאד, היו כמעט באות לידי סכנה. (רעט) 

יולדת או מפילה - פטורה מלהתענות עד שלושים יום מן הלידה, בין לבנות ספרד ובין לבנות אשכנז, אבל לאחר שלושים יום, חייבת להתענות. (נז, רפ, רפז, רפח) 

חשש הפלה - מעוברת שהזהירוה הרופאים שלא תתענה מחשש להפלת העובר, פשוט שצריכה לאכול בתשעה באב, ואפילו לא קרה בעבר שהפילה עוברה לאחר תענית. (רפח) 

הגדרת שלושים יום - זה שאמרנו שהיולדת פטורה מלהתענות עד שלושים יום ללידתה, היינו שלושים יום שלמים מעת לעת, [ו"מעת לעת" היינו 24 שעות, ומתחילים למנות משעת הלידה]. על כן, אשה שילדה ביום ח' בתמוז בשעה 16:00, הרי היא פטורה מלהתענות בתשעה באב עד שעה 16:00. וכן, אשה שילדה ביום ב' באלול בשעה 16:00, אף שאינה מניקה הרי היא פטורה מלהתענות בג' תשרי - צום גדליה עד שעה 16:00. וכן, אשה שילדה ביום י"ז בסיון בשעה 16:00, אף שאינה מניקה הרי היא פטורה מלהתענות בי"ז בתמוז עד שעה 16:00.(האשכול, רבי נתן אדלר ועוד. רפז) 

יום 31 ללידה בצום דחוי - יולדת שחל יום השלושים ללידתה בשבת שחל בו צום [גדליה, י"ז בתמוז, תשעה באב] ודחוהו ליום ראשון, עליה להתענות ביום ראשון, כיון שהוא יום השלושים ואחד ללידתה. למשל: אשה שילדה ביום ח' בתמוז, וט' באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, הרי היא מתענה במוצאי שבת שהוא ליל י' באב. וכן, אשה שילדה ביום ב' באלול, וג' בתשרי [צום גדליה] חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אם אינה מניקה, הרי היא מתענה ביום ראשון שהוא ד' בתשרי. וכן, אשה שילדה ביום י"ז בסיון, וי"ז בתמוז חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אם אינה מניקה, הרי היא מתענה ביום ראשון שהוא י"ח בתמוז. (סח) 

חולה
חולה, או חולה שהתרפא אך עדיין הוא חלש ויש חשש שיחזור לו החולי, הרי הוא פטור מלהתענות. (רפ. ת"ה מז, רמה) \

זקן מופלג
זקן מופלג שתש כוחו, שיש חשש שהתענית תזיק לו, מן הדין הרי הוא פטור מלהתענות, ואולם יש לייעץ לו שיאכל כל אכילה פחות משיעור "כותבת הגסה", [דהיינו תמרה גדולה, ושיעורה כשני שליש ביצה = 36 גרם.] והיינו שיאכל 30 גרם, ולאחר 10 דקות יאכל עוד 30 גרם, וכן הלאה כפי הצורך. וכמו כן, ישתה מים במידה עד 35 גרם, וישהה כמה שניות וישתה שוב עד 35 גרם, ושוב ישהה מעט וישתה כפי צורכו. והביאור בזה, כי כל עוד שלא אכל ושתה כמות המיישבת דעתו של אדם, [במאכל: 36 גרם בתוך 7.5 דקות, ובמשקה: "מלוא לוגמיו" 41 גרם בזמן של שתיית רביעית כשתי שניות.] נחשב לו שמתענה. וכדין חולה שיש בו סכנה שאוכל ביום הכיפורים לפי שיעור מעט מעט. (סה, רעט. ת"ה מח) 

קטנים
ילדים קטנים [עד גיל שלוש עשרה שנה לבנים, ועד גיל שתים עשרה לבנות], הרי הם פטורים מכל התעניות הללו. ואפילו אם ירצו להתענות, יש למחות בידם שיאכלו, ואין להם להתענות תענית שעות [לאכול מאוחר יותר מכפי הרגלם] אפילו בתשעה באב. והטעם בזה, כי אנחנו מצווים לחנך את בנינו ובנותינו למצוות, כדי שכאשר יגדלו, ידעו היאך לקיימם. אבל בתעניות, הרי אנחנו מקוים ומצפים כל יום לגאולה השלימה, ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה ויפסקו התעניות, אם כן למה לנו לחנך את הילדים לדבר שכאשר יגדלו, לא תהיה להם תועלת מזה. (סו) 

קטן שהגדיל
צום [גדליה, י"ז בתמוז, ט' באב] שחל בשבת ודחו אותו ליום ראשון, וביום ראשון [ד' תשרי, י"ח בתמוז, י' באב] נעשה קטן זה בר מצוה [דהיינו שזהו יום ההולדת שלו ה-13], אם הוא בריא ויכול להתענות, טוב שיתענה עם הציבור, אך אם הוא חלש, רשאי שלא להתענות, וטוב שיתענה רק תענית שעות כאשר יוכל. 

והטעם בזה, כי מן הדין הוא פטור מן התענית, שהרי אין התענית ביום ראשון אלא רק כתשלומים לתענית של אתמול. וכיון שביום שחלה בו התענית הוא היה פטור, כי היה קטן, אין לחייבו בתשלומים (סח, ע). ואין זה דומה למה שהתבאר לעיל ביולדת שחל יום השלושים ללידתה בשבת זו, שעליה להתענות בתענית הדחויה ביום ראשון, משום שביולדת מן הדין היתה חייבת להתענות, אלא שמפאת חולשתה פטרו אותה חכמים, אבל אינה פטורה 'בעצם' כמו קטן שאינו חייב בכלל בתענית, ולכן כעת שהתחזקה והגיע יום שלושים ואחד, חייבת לצום. וכמו אדם שהיה חולה בשבת זו, ובמוצאי שבת החלים, היעלה על הדעת שנפטור אותו מלצום עתה, כיון שבשבת הוא היה חולה?! והחילוק ברור ופשוט. 


בעלי שמחה
חתן וכלה שבתוך שבעת ימי המשתה, או שלושה בעלי ברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל], או אבא שפודה את בנו בכורו והכהן, חייבים להתענות. (מו. ת"ה מט, נג) 

ואולם, בתענית אסתר, אין בעלי הברית צריכים להתענות כלל, שהרי לא חמור תענית אסתר יותר מתשעה באב דחוי, שבעלי הברית אוכלים בו, ואדרבה אסור לבעלי הברית להחמיר ולהתענות, מפני שיום טוב שלהם הוא (משיבת נפש, פתחי תשובה, משנה ברורה ועוד). ועוד משום שבתעניות אלו, הסיבה שמתענים היא משום אבלות על חורבן בית המקדש וירושלים, על כן דוחה האבלות של רבים [של כל ישראל], את השמחה של יחיד [חתן וכלה ובעלי ברית], ויתענה. מה גם שאפילו החתן שהוא הבעל שמחה הגדול, שובר כוס בחופה זכר לחורבן בית המקדש וירושלים, ואומר מפורש: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", אם כן היאך ישכח את ירושלים ולא יזכרה, ויאכל בתענית שנקבעה על אבלות החורבן?! לא כן בתענית אסתר, שאין התענית משום אבלות כלל, אלא זכר לנס שנעשה ביום התענית, שהרגו עם ישראל בשונאיהם והתקיים בהם: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", לכך נהגו כל ישראל להתענות בכל שנה. נמצא שאין זה עניין לאבלות, שנאמר שצער הרבים יבטל את שמחת היחיד, ויצטרך להשתתף בצערם. (שו"ת יביע אומר ח"א סי' לד. נו. חזו"ע פורים לז, מב)