איפה בדיוק הגבול? על יחס לילדים שקצת התרחקו

שאלה:

כתבנו על הצורך לגלות הבנה לאלה שהם שונים מאתנו, ובמקום לבסס את החינוך על פסילתם והשפלתם – יש לחזק את הצדדים החזקים והחיוביים שלנו. מאידך, הרי ברור שחייב להיות גבול שמעבר לכך נכון לפסול בצורה ברורה וחד משמעית, וכל גילוי של סובלנות ומתן לגיטימציה יכול להיות בעייתי, במיוחד מצד המסר שהילדים יקבלו. נשאלת השאלה: איפה באמת עובר הגבול בין לכבד את השונה ולתת לו לגיטימציה, לבין שלילתו ופסילתו?

תשובה:

צריך להיות ברור ומוצהר, שתרי"ג מצוות וד' חלקי השלחן ערוך הם נר לרגלנו, ושום פשרה הלכתית לא תקבל לגיטימציה מצידנו. מעבר לכך, ההיסטוריה הוכיחה שהאידישקייט תמיד החזיקה מעמד ושרדה בזכות תקנות, גדרים וסייגים למיניהם, שמנהיגי ישראל שבכל דור ודור ראו צורך לקבוע כדי לשמור על כרם ה' ולנטור על פירותיו הטובים שלא יושחתו חלילה. ובכל זאת, סביר להניח שאין אחד שיכול להציב גבול שיהיה מוסכם ומקובל על כולם. למעשה, זה מה שמפריד, ותמיד היה זה שהפריד, בין החוגים והקהילות למיניהם, כאשר כל אחד קובע לעצמו תקנות ומנהגים בהתאם להוראות גדוליו, והם גם אלה שקובעים מהו הקו האדום מבחינתם ומהי ההתנהגות שיהיו מוכנים לסבול ולקבל בתוך הקהילה, או מצד קהילות אחרות כדי שיקבלו לגיטימציה.

גם אני לא אשתמש בשורות אלה כדי להכריע מתי לאמץ גישה המגלה הבנה או הפוסלת את הזולת מכל וכל, אבל ברצוני להעיר על נקודה מסוימת שראיתי במהלך השנים, שלדעתי חשוב לנו, כהורים וכבעלי משפחה, להיות מודעים לכך.

תודה לא-ל, אנו גדלים בחסידות ותחת הנהגה של אדמו"ר המשתדל לקרב עד כמה שאפשר, ומקבל ספקטרום רחב של עובדים קשי יום וכאלה שהם ברמה זו או אחרת של אידישקייט. אצלנו משתדלים לקרב ולהעניק מקום לכולם, אם בארגון שיעורים או חבורות מתאימות שמתאספות מדי שבוע וכדומה כדי להתחזק יחדיו. כולם אהובים כולם ברורים ולכולם יש מקום של כבוד בתוך הקהילה. כמובן שגם אצלנו יש גבולות שמי שאינו שומר עליהם לא יוכל להמשיך אצלינו, אבל באופן עקרוני משתדלים להרחיב את הגבולות עד כמה שאפשר, כדי שכמה שיותר גוונים ימצאו את מקומם בפנים.

זה לא אומר שכולם מתיידדים ומתחברים עם כולם, אבל בהחלט שמשתדלים לכבד אחד את השני בצורה היפה ביותר, ובשום אופן לא משפילים ולא מזלזלים (לפחות לא כמדיניות) בכאלה שהם 'פחות'.

ישנו רעיון נפלא מרבינו בעל ה"חתם סופר" על מה שאנו לוקחים בחג הסוכות ארבעה מינים כדי לאחד בין כל השכבות בעם ישראל, כמבואר במדרש: פרי עץ הדר, אלו ישראל, שיש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים (כאתרוג הזה, שיש בו טעם ויש בו ריח), יש שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים (כלולב הזה, שיש בו טעם ואין בו ריח), יש שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה (כהדס זה, שיש בו ריח ואין בו טעם), ויש בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים (כמו ערבה, שאין בה טעם ואין בה ריח), "ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקב"ה: יקשרו כולם באגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו..." (מדרש רבה ויקרא ל, יב).

אבל אם נשים לב, מציין הגה"ק בעל ה"חתם סופר" זי"ע, נגלה שעל אף שמחזיקים יחד את ארבעת המינים, הרי שאת האתרוג לא כורכים עם ג' מינים האחרים. לרמז, שאמנם צריך להיות באחדות עם כולם, אבל עם כל זה, על האתרוג לדעת ולזכור שבכל זאת הוא צריך לשמור על הפרדה מסויימת מכל השאר.

מספרים על אחד הצדיקיםשהיה מליץ טוב על כל יהודי באשר הוא, והיה מכנה את כולם 'צדיקים', שפעם אחת אמר לו מישהו: אם אני צדיק, אולי הרבי יהיה מוכן להשתדך עמי? ענה לו הרבי בחיוך: אני אשתדך עם צדיקים כמונו, ואתה תשתדך עם צדיקים כמוך...

בקהילתנו, אם עוקבים אחרי מה שקורה, רואים בעליל שהרבה מאלה שנחשבו לקלי דעת במידה זו או אחרת, הקימו בתים נאמנים לתפארת כל בית ישראל, ואני מכיר לא מעט שזכו בצאצאים תלמידי חכמים מופלגים, אף שהם לא מי יודע מה.

לעומת זה, ראיתי רבים שגדלו בסביבה שפסלה מכל וכל כל מי שהיה שונה מהם אפילו במקצת, וכל חריגה קטנה נחשבה בעיניהם לחריגה משמעותית והתייחסו אליה באפס סובלנות. וכתוצאה, כאשר הילדים לא עמדו בדרישת הסביבה, הם הרגישו אוטומטית כפורקי עול וכמי שירדו מן הדרך רח"ל, והתוצאה העצובה הייתה, נפילה חופשית והתדרדרות, אחר שראו בהתנהגותם 'הכל או לא כלום', ואם לא זכו ל'הכל', הם נחשבו בעיני עצמם ל'כלום', והתוצאות היו קשות.

אגב, בלי להיכנס לפרטי הדברים, מעניין לציין את המסופר בגמרא, שאמר האמורא "רב" לאיבו בנו: "טרחי בך בשמעתא ולא מסתייע מילתא, תא אגמרך מילי דעלמא" [טרחתי עמך בלימוד ולא הסתייע הדבר, בוא ואלמד אותך ענייני העולם...] (פסחים קיג, א). רב לא גינה ולא דחה את בנו משום שלא הצליח בלימודו, אלא לימד אותו להפיק את מרב התועלת ממה שהוא כן יכול לעשות.

מדובר בנושא עדין ולא פשוט ואינני בא לקבוע מה נכון לעשות ברמת ההנהגה הציבורית, אלא להעיר שלפחות ברמה המשפחתית, כולנו אצל ילדינו אנו, ניקח בחשבון ונשקול היטב מתי לקרב ולתת לגיטימציה ומתי חלילה להרחיק ולתת הרגשה שהוא עבר גבול ועלול למצוא את עצמו 'מחוץ לגדר'. על כולנו להיות בגדר "חכם הרואה את הנולד", ולהשאיר מרחב תמרון עד כמה שאפשר, כדי שלא לדחות במו ידינו את אלה החלשים יותר (לפחות זמנית). הייתי יכול למלא גליון עם סיפורים קשים מהורים שנתנו לילדים את התחושה שהם 'ירדו מן הדרך' על דברים שלא היו כל כך נוראיים, ובכך דחו את הילדים מחוץ לשער במו ידיהם.

נתפלל לה' שיציל את כולנו מכל מכשול חלילה, ושנזכה למצוא את הדרך הנכונה והמאוזנת איך להדריך את ילדנו בדורנו הכל כך מגוון ומורכב, כדי לגדלם כראוי וכיאה.