היכן מניחים את החנוכיה?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

פתח הבית
בדירת קרקע שפתח הבית פונה לרשות הרבים, טוב להניח את נרות החנוכה על פתח הבית מבחוץ, כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים לבני אדם העוברים ושבים. (סימן תרעא סעיף ה)
 
במסכת שבת (דף כא ע"ב) אמרו: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ואם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה [שהגויים לא מניחים ליהודים להדליק] - מניחה על שלחנו בתוך הבית, ודיו. ע"כ. ועל כן תמה בספר אור זרוע [לפני כ-800 שנה] על המנהג שהיו מדליקים בזמנו נר חנוכה בפנים בבית ולא בחוץ, כי הלא בגמרא מבואר שרק בשעת הסכנה מדליקים בבית, אבל שלא בשעת הסכנה, מדליקים בחוץ כדי שיתפרסם הנס לרבים? אך בספר העיטור ועוד כתבו שהטעם למנהג זה, כי אחר שכבר נהגו בשעת הסכנה להדליק בפנים, נשארו במנהגם, ואדרבה יש שהקפידו להדליק בפנים דוקא, מחשש שמא תחזור הסכנה. (לז)
 
מוקף במצוות
יש להניח את החנוכיה בצד שמאל של הפתח מול המזוזה, ובזה נמצא שכשהוא נכנס לבית, הרי הוא מוקף במצוות: מזוזה מימין, חנוכיה משמאל, וציצית על גופו, ועליו נאמר (קהלת ד יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק". (סימן תרעא סעיף ה. לב)
 
 
"מה יפית במזוזה, ומה נעמת בחנוכה"
אמרו במדרש על הפסוק (שיר השירים ז ז): "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים", מה יפית במזוזה, ומה נעמת בחנוכה. הגאון רבי דוד יונגרייז בספרו אור דוד, מבאר את הקשר בין חנוכה למזוזה, כי הנה המזוזה היא רמז לשמירת יושבי הבית, דהיינו החדרת האמונה לבני הבית ביחידו של עולם, שכל היוצא ונכנס פוגע במזוזה ומתבונן ביחודו של השם יתברך, ומונעת מזיקים רוחניים וגשמיים לבל יכנסו הביתה. וכמו שכותב הרמב"ם (סוף הלכות מזוזה): "חייב אדם להיות זהיר במזוזה... וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד שמו של השם, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ומשגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים, והם הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא". ע"כ. לכן קובעים את המזוזה בפתח הבית, כדי לשמור על הבית, שלא יכנסו בו רוחות זרות ופסולות מהרחוב, שלא יכנסו חס ושלום עיתונים מלאי פריצות וזלזול לכל דבר שבקדושה, שלא יכנסו מכשירים טמאים כטלוויזיא, אינטרנט וכדומה. אבל את נרות החנוכה מניחים דוקא מבחוץ, כדי שהנרות יאירו מהבית לרחוב, לעורר את אחינו התועים שעדין הם בחוץ, ולהוציא אליהם את האור מהבית לחץ, ולא יאמר אדם שלום עליך נפשי, אלא ילמד וידאג גם לאחרים. (א יז)
 
 
פתח החצר
אם יש חצר לפני הכניסה לדירה, טוב שיניח את הנרות בפתח החצר, ולא בפתח הדירה, כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים לבני אדם העוברים ושבים. ויניח אותם בצד שמאל של הפתח מול המזוזה וכנ"ל. (סימן תרעא סעיף ה)
 
פתח החצר שאין בו מזוזה, וכגון שאין שם משקוף שפטור מלתקוע שם מזוזה, יניח את החנוכיה מצד ימין, שהוא הצד החשוב יותר. (לג)
 
רוח מצויה
במקום שיש רוח מצויה, ויש חשש שיכבו הנרות מחמת הרוח, לא ידליק את החנוכיה בחוץ אלא בתוך ביתו. וטוב יעשה אם יניח את החנוכיה בתוך תיבת זכוכית גדולה, ששומרת על הנרות מפני הרוח, וידליק בחוץ. (לח, קח)
 
כתב הגאון יעב"ץ, קרוב אני לומר כמעט חובה לתקן כלי של זכוכית לנר חנוכה, כדי שיהיה שמור מהרוח, כיון שהמעמיד את החנוכיה במקום הרוח וכבתה, זקוק לחזור ולהדליקה. ולזאת תמהתי מנעורי, שהרי בימי חכמי התלמוד היו מניחים את הנר על פתח הבית מבחוץ, והרי הוא מגולה לאויר השמים במקום שהרוח שולט, ואי אפשר שידלק כשיעור מצוותו, אם לא בדרך אפשרי רחוק, ואיך יצאו בזה, אם לא שתאמר שהעמידו שומר שישגיח שאם יכבה יחזור וידליק, וזה קשה לכל אדם. על כן אני אומר, טוב ויפה הדבר בעיני להדליקו בפנסים מוקפים מחיצות זכות [זכוכית], ובכך רואים אותו היטב. אלא שלא ראיתי לחכמים הזקנים שעשו כן, לכן אינני גוזר ואומר שיהיה חיוב בהחלט, ואולי כי טורח רב יש בדבר והוצאה מרובה להמציא כלי חדש כזה, לכן לא חששו לטרוח אחריו כל כך. אמנם אם נוכל לו בקלות, יראה שנכון לעשות כן. ואם ירצה השם ואוכל להמציאו בטוב, אראה לעשותו כך בלי נדר. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בערוך השולחן, והנה עתה אין אנו מדליקים בחוץ, אף שאין סכנה בהדלקה בחוץ מפני אומות העולם, מכל מקום כמעט הוא מן הנמנע, מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר, גשם ושלג ורוחות חזקים, ואי אפשר להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית, וכל כך לא הטריחוהו חכמים וכו', ולכן כולנו מדליקים בבית, רק שיעשה קצת היכר להדליק הנר חנוכה שלא במקום שמעמידים את הנרות כל השנה, וכן המנהג. ויותר טוב מן הכל, שאם יש לו חלון הפתוח לרשות הרבים, יעמיד את הנרות אצל החלון, ויראו גם בני רשות הרבים דרך החלון, ואז ירוויח יותר פרסומי ניסא, וכן אני נוהג. עכ"ד. (א קעא, קעב)
 
שאלה: יש לשאול, הלוא בנר חנוכה "הדלקה עושה מצוה", דהיינו שהמצוה תלויה בעצם ההדלקה עצמה, ובשעה שמדליק צריך שיהיו הנרות ראויים לדלוק כך במשך חצי שעה. והנה כשמדליק את הנרות בחוץ בתיבת זכוכית ויש רוח, בשעה שפותח את הזכוכית להדליק, קרוב לודאי שאם יהיו הנרות מגולים כך חצי שעה, לא יחזיקו מעמד ויכבו, נמצא שבשעת ההדלקה לכאורה אין ראויים הנרות לדלוק כך חצי שעה?
 
תשובה: מי שהדליק נרות במקום פתוח שיש חשש שיכבו, ולבסוף קרה ודלקו חצי שעה ולא כבו, הרי ברור שיצא ידי חובתו, מאחר ונגלה הדבר למפרע שהדלקתו היתה כהוגן, אף כאן כיון שמתחילה הגן איש זה על הנרות שלא יכבו, ולאחר מכן כיסה אותם בזכוכית ולא כבו, נגלה הדבר למפרע שהדלקתו היתה כהוגן, וכבר בשעה שהדליק היו הנרות ראויים לדלוק חצי שעה. ועוד יש לומר, כיון שהדליק את הנרות על מנת לסגור את החלון, ובעודו עוסק בהדלקה ולא סילק את ידו סגר את החלון, הרי הכל נחשב כמעשה אחד, ונמצא שהדלקתו היתה כהוגן שידלקו הנרות חצי שעה. (קט)
 
בנין מגורים
בית שנמצא בתוך בנין מגורים, כך שאין פתח הבית פונה לרשות הרבים, יניח את החנוכיה סמוך לחלון הפונה לרחוב שבו ישנם עוברים ושבים, או בפתח המרפסת הפונה לרחוב, וזה עדיף יותר מאשר להדליק בכניסה לחדר המדרגות, שלא יודעים מי המדליק חנוכיה זו. ועוד שפעמים פרסום הנס גדול הרבה יותר בחלון הפונה לרחוב, שרואים את החנוכיה כל העוברים ושבים, מאשר בחדר המדרגות, שאז רואים אותה רק השכנים הנכנסים לבנין. (לה. ת"ה עג)
 
קומה גבוהה
הדר בקומה גבוהה למעלה מעשרים אמה משטח הרחוב, [שיעור אמה = 48 ס"מ. עשרים אמה = 9.60 מטר], ולערך מקומה רביעית ומעלה, יניח את החנוכיה בתוך ביתו על יד הפתח בצד שמאל. אך אם יש בנין גבוה ממול ביתו, והדיירים שממולו יכולים לראות את נרות החנוכה שבחלונו, עדיף יותר שידליקה בחלון ביתו, שאז יהיה פרסום הנס גם לבני הבית וגם לשכנים שבבניינים ממול. (לו)
 
פרסום הנס איכותי
אף על פי שבארנו לעיל שהדרים בקומת קרקע, טוב שידליקו את החנוכיה בפתח הבית או בפתח החצר, מכל מקום מי שחושש שמא יגנבו לו את החנוכיה, או שכאשר החנוכיה דלוקה בביתו, הוא רואה אותה ועל ידי זה נחקקים בליבו נסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך. וגם כך יוכל יותר לספר לבני ביתו על נס חנוכה, ולהחדיר בהם את האמונה והבטחון בו יתברך, רשאי להניח את החנוכיה בתוך הבית, ולקיים פרסום הנס איכותי יותר לבני ביתו, אלא שגם בזה ישתדל להניחה סמוך לחלון הפונה לרחוב, כדי להרויח גם את פרסום הנס לעוברים ושבים. (לח. ת"ה עז)
 
 
"כאן גר יהודי, כאן גר יהודי!"...
מה נפלא המחזה, לעבור ברחובות עם ישראל בלילות החנוכה, איך מכל מרפסת וחלון זוהרים הנרות, בוהקות השלהבות. ככוכבים כתומים, נקודות אור. הלב מתרונן. נזכרים אנו באוהב ישראל, הצדיק רבי יהודה לייב מסאסוב זצ"ל ששבת בצילו של רבו הצדיק רבי אלימלך מליזנסק זצ"ל. השבת היתה שבת פרשת בא, והתבקש הרבי לומר דבר תורה. פתח בפסוק מן הפרשה:  "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל", ופירש, היהודים התגוררו בארץ גושן. אבל היו יהודים שבחרו להתגורר בקרב המצרים, במצרים. וכשעבר ה' לנגוף את מצרים וראה בית של יהודי, דילג כביכול מרוב שמחה - והצדיק אוהב ישראל קפץ בהתלהבותו על השלחן והחל רוקד, כשהוא קופץ וקורא: "כאן גר יהודי, כאן גר יהודי!"... מחה כפיים בשמחה, וחזר שוב ושוב על הקריאה.
 
גם כיום, לדאבון לב, יהודים רבים כל כך גרים 'במצרים', וכבר כתב האור החיים הקדוש, שבמצרים הדרדרו למ"ט שערי טומאה, ואילו לפני בוא הגאולה יבוססו בשער החמישים! אבל ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא, ובין כך ובין כך בן הוא למקום, יקר וחביב כבן יחיד, והאב שבשמים שש ועולז: "כאן גר יהודי". כי ה' יראה ללבב וליבנו שלו הוא.
 
אבל האדם יראה לעיניים, ומה מרנין יותר משדירת נרות החנוכה משני צידי הרחוב, המכריזה בריצוד השלהבות: "כאן גרים יהודים"! נפלא, הרי זה כעין מפקד, מצעד הזדהות. אשרי המצטרף.
 
אבל בימי קדם כשהתגוררו בבתים חד קומתיים הפתוחים לרחוב, לא הניחו את החנוכיה בחלון. שרירה היתה ההלכה: "מזוזה מימין, חנוכיה משמאל", ובשאילתות דרב אחאי גאון הוסיף: "ויבוא בעל הבית בטלית מצוייצת ביניהם".
 
נפלאים הדברים. אבל הגאון רבנו בן ציון אבא שאול זצ"ל מצא בהם עומק נוסף, לקח והכוונה. הציצית, מלווה את האדם מילדותו, חלק מלבושו. כשגדל והקים בית בישראל, התחייב במצות המזוזה לימין הכניסה. להגן על יושבי הבית. מאז מקיים הוא מצוה זו כל ימות השנה. מגיעים ימי החנוכה, ומתווספת לה מצות הדלקת הנרות בפתח הבית, מימין היציאה, להאיר לרושת הרבים.
 
הרי לנו דרך ההתעלות, מסלול ההשפעה: בתחילה, ישפיע האדם על עצמו. בבחינת הציצית המזכירה לאדם את כל המצוות. לאחר מכן, ישפיע על ביתו, בבחינת המזוזה המזכירה ייחוד השם ואהבתו ומיישרת את דרך האדם. לבסוף, יפנה החוצה, להאיר לרבים ולפרסם את שם הבורא יתברך!
 
עמל האדם להשלים עצמו, ואז מאיר הוא לביתו, ואז מאיר גם החוצה. ובמעגלים מעגלים עד לשער העיר, ואז מתרחבת השפעתו, ומגיעה לכל ישראל. (מעיין המועד חנוכה רג)
 
 
גובה הנחת החנוכיה
יניח את החנוכיה [השלהבת] למעלה משלושה טפחים [טפח = 8 ס"מ. שלשה טפחים = 24 ס"מ] מהרצפה, ובתוך עשרה טפחים, [80 ס"מ]. ואם הניחה למעלה מעשרה טפחים, יצא ידי חובה. אך אם הניחה למטה משלושה טפחים, [דהיינו שהשלהבת נמצאת בגובה פחות מ-24 ס"מ], לא יצא, ועליו לכבות את החנוכיה, להגביהה, ולחזור ולהדליקה שנית, אך בלי ברכה. (לג, לד, לו)
 
אם הניח את החנוכיה למעלה מעשרים אמה [9.60 מטר] מרצפת הבית, לא יצא ידי חובתו, מאחר ובגובה כזה אין נראית החנוכיה מיד, שהרי אין דרכו של אדם ללכת עם ראש מורם ולהסתכל בגובה רב כל כך, אלא הולך ומסתכל ישר, נמצא שבהסתכלותו הרגילה, הוא לא יראה את החנוכיה. ועל כן, עליו לכבות את החנוכיה, להורידה, ולחזור ולהדליקה שנית בלי ברכה. והטעם שאינו חוזר לברך, כיון שיש אומרים שאם הניח נר חנוכה למעלה מעשרים אמה בבית, יצא ידי חובתו. ואף שאין הלכה כן, מכל מקום אם טעה והדליק כן, כשחוזר להדליק שוב לא יברך, כי ספק ברכות להקל. (לג)
 
חלון גבוה
אם החלון שבבית גבוה למעלה מעשרה טפחים [80 ס"מ], רשאי לכתחלה להניח את החנוכיה בגובה החלון, כדי שייראה לעוברים ושבים בחוץ. (לה, לו)
 
"חכם לב יקח מצוות"
בתים שחלונותיהם פונים לרחוב הראשי, ויש באפשרותם לפרסם את הנס לעוברים ושבים רבים מאוד, ישתדלו לעשות כן, ובפרט במקומות שאין גרים שם הרבה יהודים שומרי תורה ומצוות, ולא שכיח כל כך לראות שם חנוכיות דולקות. ואפילו אם נגמר השמן שהניחו בחנוכיה, ישתדלו להוסיף עוד שמן כדי שעוד עוברים ושבים יראו, ואולי ראִיה זו תחלחל בהם, ויזכו להתעניין במצוות ה' יתברך. (סו)
 
חולה
אם בעל הבית חולה ואינו יכול לקום ממיטתו כדי להדליק את נרות החנוכה במקום הנחתם, אפשר שיביאו לו את החנוכיה סמוך למיטתו ויברך וידליק את הנרות, ולאחר מכן יחזירו את החנוכיה למקומה. (כן דעת הגר"ח פלאג'י, הב"ח ושכן דעת הרי"ף, הרא"ש, הסמ"ג ורבנו ירוחם. הט"ז ושכן דעת רש"י והר"ן. ערוגת הבושם ושכן דעת הרמב"ם. נר למאור, החיד"א, מאמר מרדכי, פרי חדש, הגר"ש פישר, מקדש ישראל ועוד. קיח)
 
כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: מרן השלחן ערוך (סימן תרעה ס"א) כתב, אם הדליק את הנר בפנים והוציאו לחוץ, לא יצא. כי הרואה אומר לצורכו הדליק, [שאבד לו חפץ והדליק את הנר כדי לחפשו]. וכן אם היה מדליק ואוחזו בידו במקומו, לא יצא, שהרואה אומר לצורכו אוחזו. ע"כ. ובמקרה זה שהחולה מדליק את החנוכיה בחדרו ומעבירים אותה למקומה, אין חשש שיאמרו שלצורכו הוא מדליקה, כיון שמיד אומר "הנרות הללו אנחנו מדליקים..." ומניחים אותה במקומה, וניכרת הדלקתו לשם מצוה ולא בשביל להשתמש בנר. ועוד שהחנוכיה צורתה ניכרת שהודלקה לשם מצות חנוכה, כי אין צורתה דומה לשאר הנרות שבבית. וכיוצא בזה כתב הפרי חדש [לפני כ-350 שנה]: ונראה לי שהחנוכיה של מתכת המצויה בערי פראנקייא [צרפת] שיש לה שמונה פיות, והיא מיוחדת להדלקת נרות חנוכה, ולא נעשית אלא לכך, והדבר ידוע ומפורסם שהכל אין משתמשים בה לצורכם, אפילו אם אוחזה בידו עד שכבתה יצא, ואין לחשוש לרואים שיאמרו לצורכו הוא אוחזה, שהרי אין דרכה בכך. ע"כ (קיח). [ויש לצרף את המציאות של זמנינו שהכל משתמשים בחשמל, ולא מצוי כל כך שמדליקים נר לצורך, אלא אם כן ישנה הפסקת חשמל או נר נשמה].
 
אולם טוב שיאמר בעל הבית לאשתו או לאחֵר שידליקו. וקודם לכן יברכו, וידליקו את הנרות במקום הנחתם. כיון שדין זה נתון במחלוקת הפוסקים, אם מותר להדליק את הנרות במקום אחד ולטלטלם למקום אחר. וטוב יעשה המדליק, אם יברך בקול רם, כדי שבעל הבית ישמע ויצא ידי חובת הברכה. (הליכות שלמה. קיח, קכ) ואולם, אם לא נוח לבעל הבית שמשהו אחר ידליק, וגורם לו הרגשה לא טובה, ידליק הוא ללא כל חשש.
 
 
נר חנוכה שהציל ממות
סיפורי ניסים מופלאים סופרו אודות רבי אהרן ראטה זצ"ל, אשר פעמים רבות רק כפסע היה בינו לבין המוות, ובאורח פלא שב וניצל. אחד מן הסיפורים הללו ארע בחנוכה, בזכות מצות הדלקת הנרות:
 
היה זה בליל רביעי של חנוכה. בתפילת ערבית החל הרבי לחוש ברע, הוא מיהר לסיים את התפילה, וברגע שבו נכנס לחדרו, צנח ארצה מתעלף. התלמידים מהרו לנסות לעוררו מעלפונו, עד שלבסוף נראה היה כי שבה אליו הכרתו, אך עדיין היה חלש ביותר ושכב באפיסת כוחות כשהוא חש ברע.
 
הוא רמז שיקראו לרופא, ואחד התלמידים מיהר להזעיק את הרופא הראשון שעלה בידו להשיג. רופא זה היה אפיקורוס גמור, וכשבא אל בית הרבי ובדק אותו, הודיע לתלמידים כי הדופק חלש ביותר, ולדעתו המצב נואש ויש להזעיק רופאים נוספים שאולי בידם יעלה להושיעו. הוא עצמו עזב את המקום לעת עתה.
 
והנה, כעבור רגעים אחדים פקח הרבי את עיניו ורמז שיגישו לו את החנוכיה אל מיטתו. הוא החל ללחוש באפיסת כוחות את הברכה, אך לפתע החל קולו להתחזק יותר ויותר, וכשסיים את הברכה השניה כבר קפץ מן המיטה והכריז אותה בקול רם, בכח גדול, ובאש התלהבות כבירה: "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
 
כשסיים, הורה לתלמידיו לרקוד עמו, ותוך כדי כך הורה למהר ולקרוא לאותו רופא כדי שיבוא ויראה שיש אלוקים בעולם.
 
הלכו התלמידים לקרוא לרופא מבלי לומר לו מראש את הסיבה לכך. הרופא היה סבור כי בודאי מדובר ברגעים האחרונים ומיהר לבוא כדי לבדוק אם ניתן עוד להציל את חייו. כאשר התקרב ושמע מרחוק את השירה והריקודים, תהה מעט, אך עם היכנסו פנימה לא יכול היה להאמין למראה עיניו - החולה האנוש קם לתחיה, והנה הוא עומד ורוקד בהתלהבות בין כל תלמידיו הרבים.
 
"אלמלא אני הייתי זה שבדק אותו קודם, לא הייתי מאמין לכך לעולם!" - הכריז הרופא. מני אז הפך אותו רופא לאחד מנאמני ביתו של הרבי והתקרב כפי יכולתו לדרך התורה ולאמונת ה'. מידי יום ביומו הקפיד להגיע לבית הרב, וכאשר נסע הרבי לחוץ לארץ, טרח ללוותו עד האוניה שתקחהו.
 
לימים הסביר הרבי: "כאשר ראיתי שמצבי גרוע ביותר, הבנתי שעומד אני לעזוב את העולם הזה. הרהרתי לעצמי: כדאי לי, אם כן, לחטוף עוד מצוה אחת של הדלקת נר חנוכה בשארית כוחותי כל עוד אני חי, שהרי שם, בעולם האמת, לא יהיו לי כבר מצוות לקיים...
 
אזרתי, אפוא, את שארית כוחותי והחלטתי למסור את נפשי על מצות הבורא, ומכח ההתחזקות במצוה והחיות הטמונה בה - עזרני הבורא יתברך ושבתי לאיתני כבראשונה".
 
את אותו יום - ד' דחנוכה - הקפיד הרבי לציין מידי שנה בשנה באופן מיוחד, כדי להודות ולהלל על הנס הפרטי שנעשה עמו, בימים ההם בזמן הזה. (ומתוק האור חנוכה ב רד)