מדוע דנים את המתים בעולם הבא מדי יום כיפור, גם אחרי פטירתם? מאמר חשוב על חינוך ילדים

בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים". 

היום, ריבונו של עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים - מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!
 
בספר "כזה ראה וחנך" מומחשים הדברים ביתר שאת: אדם אשר הניח אחריו בן כמותו... אדם שכזה – ראוי גם לאחר פטירתו להמשך עליה, להוספת זכויות בכל שעה ושעה, וזאת בעקבות מעשיו של בנו אשר נזקפים לזכות החינוך שהעניק לו! כאשר בנו של האדם מקיים מצוות כאן בעולם הזה – הרי שבכך הוא מוסיף על זכויותיו של אביו בעולם הזה, שכן זכויות אלו הינך בגדר "פירות" מעשיו הטובים של האב עצמו, פירות החינוך אשר העניק לבנו בחיי חיותו! נמצא איפוא, כי אב אשר העניק לבנו חינוך ראוי, והבן ממשיך וצועד בדרך אותה התווה לו אביו –  הרי שהאב אינו במדרגות "עומד", אלא במדרגת "מהלך", שהרי מהלך הוא בכל שעה ושעה ממדרגה למדרגה בזכות מעשיו הטובים של בנו.
 
בהקשר זה, דומה כי מן הראוי להביא את הסיפור הבא  צוואתו של רבי יהודה לייב מייזליק זצ"ל לבתו היחידה, צוואה בה ממשיל הוא את שלשלת הדורות במשל נפלא אשר ממחיש היטב את תוקף דברינו. את הסיפור אודות צוואה זו סיפר הקדוש הרב אליעזר וויספיש צ"ל הי"ד, אשר נספה בפיגוע הרצחני בדרכו לכותל המערבי – חודשים ספורים בטרם פטירתו, במסיבת בת-המצווה לבתו היחידה. הסיפור, אשר משמעותו התבררה לאחר זמן כצוואתו של האב לבתו, מופלא ביותר והרקע העומד מאחריו מעניק לו מימד עמוק שבעתיים.
 
וכך אמר הרב מייזליק לבתו ביום מן הימים, כאשר הזדמן לו לנהל עימה שיחה מעמיקה ברוגע ובשלווה בעת טיול שערכו בשיט על גבי נהר הדנייפר שברוסיה: "בתי היקרה, אינני מרגיש שיש צורך לצוותך שתשמרי שבת לאחר מותי, שתאכלי כשר וכדומה. זו אינה הצוואה שלי – אלא ציווי הבורא בו מצווים אנו ועומדים מהיום בו עמדו רגלי אבותינו על יד הר סיני! יודע אני כי ההכרה בחובתנו למלא אחר ציוויו של אבינו שבשמים – מושרשת עמוק בתודעתך, ואין לי כל חשש שלאחר מותי תחול אצלך התרופפות בשמירת המצוות. "אולם דבר אחד ברצוני לבקש ממך. מבקש אני, שתשתדלי להתנהג בצורה כזאת שכל מי שיפגוש בך בכל מקום – יראה עליך באצבעו ויאמר: 'הנה זאת בתו של ר' יהודה לייב מייזליק!... זאת תהיה המצבה הנצחית שלי, וכך בכל תנועה מתנועותיך יהיה משום המשכיות לשמי גם לאחר שאעזוב את העולם הזה! אין לי בן שיאמר אחרי קדיש, אין לי בן שישא את שמי, אולם אם תמלאי את בקשתי – הרי שאת תהיי ה'קדיש' שלי, ואת תמשיכי את שמי כאשר יכירו הכל כי בתי את".
 
"ברצוני שתדעי", הוסיף הרב מייזליק ואמר לבתו, "שכבר אמרו חז"ל כי 'ברא מזכה אבא' – הבן מזכה את האב. אם יש לרשע בן צדיק – הבן הזה מוציא אותו מהגיהינום, ואני סמוך ובטוח שבזכות התנהגותך המופתית ומעשיך הטובים אנצל מגיהינום ואזכה להתענג בגן העדן! לכן אני מבקש ממך, שלא תעשי דברים שבגינם יוציאו אותי מגן עדן. וככל שתשתדלי יותר להתנהג כראוי לבת ישראל כשרה ולבתו של לייב מייזליק – תעלה נשמתי למדור יותר עליון ויותר קרוב לשכינה הקדושה. ואם יתנכל אליך היצר וינסה להדיחך – אל תתפתי לשמוע לו. זכרי, כי אם ח"ו תילכדי ברשתו – עלול כל עמלי שעמלתי כל חיי לרדת לטמיון, ח"ו!".
 
"הבה ואמשול לך משל בעניין זה", הטעים הרב מייזליק, "הנה את רואה את הגשר הזה, הנטוי מעל נהר הדנייפר?" – שאל בהצביעו על גשר איתן אשר מתוח היה מגדתו האחת של הנחל אל גדתו השניה – "ובכן, מאות אנשים עסקו בבנייתו: מהנדסים, טכנאים ופועלים רבים השקיעו עמל רב עד שראוהו גמור ומושלם. משנסתיימה מלאכת הבניה, והגשר נמסר לממשלה שהזמינה אותו – הגיש הקבלן את חשבון ההוצאות עבור הקמת הגשר. אולם לפני שמאשרים את התשלום עבור גשר שכזה – עורכים לו מבחן חוזק, בכדי לוודא שהגשר מסוגל לשאת את כובד המשאות והתנועה העתידה לעבור עליו. וכיצד מבצעים את המבחן? פשוט מאוד... מעבירים על הגשר כארבעים קרונות עמוסים, והיה אם עברו הקרונות בשלום – הרי שהגשר עבר את המבחן בהצלחה, ואזי יקבלו כל העובדים את שכרם, וישמחו בעמלם. ובכן, התחילו להעביר את הקרונות בזה אחר זה. הקבלן והעובדים הרבים עומדים צפופים ומתוחים. וליבם פועם בעוז: היעמוד הגשר במבחן והם יקבלו את שכר מאמצם העצום, ומלבדו אף תהילה ומוניטין – או שמא חלילה לאו?

"קרון אחר קרון עובר, כאשר כל קרון העובר בשלום – גורם אושר לפועלים ולמהנדסים הצופים בו, ומגביר את קצב פעימות ליבם. והנה עברו עשרה קרונות, ועוד עשרה, וכבר שלושים קרונות חלפו על פני הגשר, שלושים ואחד וכך הלאה . והנה כבר עולה על הגשר הקרון הארבעים, האחרון שבשיירת הקרונות. המתח עולה, ואזי לפתע. שוד ושבר... כשהקרון האחרון הגיע לאמצע הגשר – קרס הוא תחתיו בשאון אדיר, וסחף עימו את כל הקרונות אל מי הנהר... כל עמלם של המהנדסים, של הטכנאים ושל הפועלים – ירד למצולות. ברגע אחד איבדו את כל שכרם ותהילתם, ובמקום לצאת וזרי דפנה על ראשם – כבשו פניהם בקרקע בבושה.
 
 "זהו המשל!" – הבהיר הרב מייזליק, והמשיך: הנמשל מרמז לגשר הדורות, הנמשך מאברהם אבינו עד דורנו אנו. אבותינו ואבות אבותינו עברו בשלום את גשר החיים, עמדו בכל הניסיונות והתלאות שהדורות העמיסו עליהם, והצליחו במבחן העליון של דביקות באמונה וביטחון בה'. כשאזכה ואגיע לעולם שכולו טוב – אפגוש שם את כל הסבים וסבי סבים, אשר כולם טוו והמשיכו את שרשרת הדורות לבית מייזליק עד הנה. אולם כאן יש לזכור, כי אם חלילה הקרון האחרון שלפני ביאת משיח צדקנו לא יעמוד במבחן, ויקרוס תחת ניסיונות החיים הקשים – הוא עלול לסחוף אחריו את כל הגשר המפואר, שאבותינו ואבות אבותינו עמלו ובנו לקדש שם שמים.

"לפיכך התבונני היטב וראי, כיצד עיני כל הסבים והסבתות שמהם מסתעפת משפחתנו המפוארת צופות עלייך בחרדה ומייחלות שלא תביישי אותם! כיצד ממתינים בציפייה דרוכה לראות אם תשלימי את שרשרת הקרונות העמוסים בתורה ובמעשים טובים. אם ירצה היצר לפתותך לסטות מדרך הישר – עני לו: 'אבא שלי, סבא שלי וכל הדורות שלפני – שמרו תורה ומצוות וקידשו שם שמים. אני נשארתי לפליטה מכל הדורות, הנני הקרון האחרון לבית מייזליק. אם ארד רח"ל מהדרך – אסחוף אחרי את כל שרשרת הדורות שהשתלשלו מאז היהודי הראשון ועד היום, ואנה אוליך את חרפתי על שגרמתי לכך? כלום יתכן שדווקא אצלי תיפסק השרשרת הקושרת אותי אל העבר המפואר של אבות אבותיי? אם אלו יהיו מחשבותייך, ועל פיהם תכווני את דרכיך – בוודאי תינצלי בסייעתא דשמיא מכל המלכודות והמוקשים שטומן לך היצר הרע!" – סיים הרב מייזליק את דבריו.

באותו הלילה, לאחר שמסר את צוואתו לבתו, לקה הרב מייזליק – אשר היה בריא ושלם באותו היום – בשבץ מוחי, ולאחר ארבעה ימי מאבק עם מלאך המוות – השיב את נשמתו הטהורה ליוצרו
 
 דבריו הנכוחים – היו בבחינת צוואה מופלאה, אשר ראוי שתעמוד לעיני כל בן או בת באשר הם. אולם עלינו לזכור, כי בה במידה שמחייבים הדברים את הילדים – הרי שמחייבים הם אף את הוריהם המופקדים על חינוכם. אילו יתרשלו ההורים בחינוכם ויפקירו את עתיד ילדיהם – הרי שקולר האשמה בגין ניתוק שרשרת הדורות יהא תלוי בצווארם, וכיצד ישאו את פניהם אל אבותיהם ואבות אבותיהם? הלא הכלימה תכסה את פניהם!
(אוצרות הפרשה)