איך צריך להתייחס למופתים לפי היהדות?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בטורו הקבוע בעיצון "בשבע" פירסם הרב אליעזר מלמד מהו היחס הראוי שבו עם ישראל צריך להתיחס למופתים ולאותות, והאם כדאי להשתמש בהם.

המאמר לפניכם:

"מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, שהיה מגדולי הדורות, ותיקן תקנות חשובות שבזכותן עם ישראל המשיך לדבוק בתורה ובמצוות אחר חורבן בית המקדש השני.

חלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו רבי יוחנן: "חנינא בני, בַּקש עליו רחמים ויחיה". הניח רבי חנינא את ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים והבריא. אמר רבי יוחנן בן זכאי: "אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו". אמרה לו אשתו של רבי יוחנן: "וכי חנינא תלמידך גדול ממך?" אמר לה: "לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשַׂר לפני המלך" (ברכות לד, ב).

תפקיד השר והעבד

כלומר, תפקידו של השר להבין את רצון המלך, ולהיות שותף עמו בעיצוב המדיניות הכלכלית, החברתית, הצבאית והמשפטית, כדי להיטיב לממלכה. ואם יטפל בבעיות פרטיות, יזניח את תפקידיו הכלליים, ואולי אף ימעל בתפקידו וישתמש במשאבים הציבוריים בשביל מקורביו. לעומת זאת העבד אינו מתיימר להבין את המדיניות הכללית ואינו מנסה להשפיע עליה, אולם מתוך הערצתו למלך ולחשיבות תפקידו, הוא מטפל בכל צרכיו האישיים באהבה ובנאמנות כדי שהמלך יוכל להנהיג את הממלכה באופן הטוב ביותר. כיוון שכך, הוא קרוב אל המלך קרבה יתרה, וביכולתו לבקש ממנו בשביל אנשים פרטיים בקשות אישיות שמתאימות לטוב ליבו של המלך, ובלבד שהן מתקיימות בצנעה, באופן שאינו מפר את הכללים שעל פיהם הממלכה מתנהלת.

כיוצא בזה הרבנים הגדולים לא עסקו במופתים, אלא העמיקו להתבונן בדבר ה' המתגלה במצוות התורה והדרכותיה, ועל פיהן הדריכו את הציבור וחינכו את התלמידים להיות ישרים וחרוצים בעבודתם, לקדש את חייהם בשמירת השבתות והחגים, להקים משפחות בשמחה ובאהבה, להיזהר מאיסורים, להודות לה' בברכות, ליישב את הארץ ולהתפלל על הגאולה. על ידי כך הביאו ברכה לעולם באופן המובחר ביותר. כי עיקר הברכה מגיעה לכלל ולפרט על ידי שישראל מבינים את ייעודם, ובוחרים לקיים את התורה ואת מצוותיה.

לעומתם, בעלי המופתים הם צדיקים שעסוקים בחיי המעשה אך נשמתם קשורה לשמיים, ותוך התמסרות והקרבה הם משתדלים לדבוק תמיד באמת ובטוב. ואף שלא לימדו תורה לרבים כדרך הרבנים הגדולים, חייהם הם דוגמה ומופת ליכולתו של האדם להתקשר באמונה אל ערכי הנצח בעודו עסוק בצרכיו הארציים, ולהמשיך מהעולם העליון קרני אור וישועה. מתוך כך לעיתים נעשים על ידם מופתים, שמביאים ברכה ממדרגה עליונה שתתגלה בעתיד, ומחזקים את האמונה שה' מנהיג את העולם, ומייחלים לגאולה שלמה.

סיפורים על רבנים וצדיקים

כיוצא בזה מסופר בתלמוד שבסורא, עירו של האמורא הגדול רב, התפשטה מחלת דֶבֶר ואנשים רבים מתו ממנה, אולם בשכונתו של רב לא התפשט הדבר. חשבו האנשים שמן הסתם היה זה בזכותו של רב. ראו בחלום שזכותו של רב גדולה יותר, ואילו העובדה שלא התפשט הדבר היא בזכות אדם צדיק שהיה רגיל להשאיל כלים לקבור בהם מתים עניים. עוד סיפרו שבדרוקרת, עירו של האמורא הגדול רב הונא, פרצה שרפה, ולשכונתו של רב הונא היא לא הגיעה. חשבו האנשים שמן הסתם היה זה בזכות רב הונא, ראו בחלום שזכותו של רב הונא גדולה יותר, ואילו ההצלה מהשרפה הייתה בזכות אישה צדקת שהייתה רגילה להסיק את תנורה בכל ערב שבת ולתת לכל העניות לבשל בו את תבשיליהן (תענית כא, ב).

משל רבי נחמן על שני בני המלך

בין מנהיגי תנועת החסידות היו אדמו"רים גדולים בתורה, שרוממו את חסידיהם בתורתם ובהדרכתם אך לא עשו מופתים, והיו אדמו"רים שלא היו גדולים כמותם בתורה אך התפרסמו מאוד כבעלי מופתים, עד שהיו שהחשיבום יותר מגדולי התורה.

רבי נחמן מברסלב התייחס לכך במשל חריף: מעשה במלך אחד שהיו לו שני בנים, אחד היה חכם ואחד שוטה (ולא שהיה באמת שוטה, אלא שלעומת החכם נחשב שוטה), ומינה את השוטה לאחראי על אוצרותיו, ואילו לחכם לא נתן שום שררה, רק היה יושב אצל המלך תמיד. והיו הבריות מקשות: איך ייתכן שלשוטה יש שררה חשובה, שהכול באים ונכנסים אצלו כדי לקבל מהאוצר, ואילו לחכם אין שום שררה? השיב להם המלך: וכי זו היא מעלה, מה שהממונה על האוצרות לוקח ממה שמוכן ומחלקם לבריות?! הרי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ונותן עצות חדשות כיצד לכבוש מדינות שלא ידעתי עליהן כלל (כיום היינו אומרים: נותן עצות חדשות כיצד לפתח את המדע, הטכנולוגיה והכלכלה), ומאלה המדינות (או הפיתוחים) מתמלאים האוצרות שלי. ואילו זה הממונה על האוצרות, לוקח ממה שמוכן ומחלקם לבריות. על כן בוודאי גדלה ונשגבה מאוד מעלת החכם על הממונה על האוצרות (על פי שיחות הר"ן קל).

וכן מספרים חסידיו של רבי נחמן שכמעט לא עשה מופתים, וגם כשבלי משים נעשו לו מופתים, ביקש והתפלל שיישכחו, ואמרו חסידיו שעיקר מופתיו היו בקירוב החסידים לאביהם שבשמיים (שיחות הר"ן קפז; רמט).

מעלת הצדיקים בעלי המופתים

ההנהגה הרגילה של העולם היא בדרכי הטבע, מפני שברא ה' את העולם בחוכמה ומנהל אותו על פי חוקים הטבועים בו, כך שהאדם יכול להבין את התוצאה של מעשיו. אם יבחר בטוב - יוסיף טוב, ואם יבחר ברע - יוסיף רע. אולם לעיתים הקושי להתקיים במסגרת חוקי הטבע עלול להשכיח מהאדם את אמונתו וייעודו עד שיקבל את המציאות כעובדה שלא ניתן לשנותה תוך התפשרות עם כל העוולות שבה.

כמו כוכבים שמאירים באפלה, בעלי המופת שדבקים בה' ובערכי האמת והטוב בלא פשרה מלבים את אור האמונה בלבבות, ומזכירים לכול כי ה' מנהיג את העולם, וחוקי הטבע כפופים לו, והוא אוהב את הצדיקים ונענה לתפילתם ועושה להם מופתים. אומנם הנהגתם של בעלי המופת מתאימה ליחידי סגולה שמחמירים על עצמם להיזהר מכל נדנוד עבירה או מחשבה רעה, ומהדרים במצוות מעל ומעבר לנדרש על פי הדרכת התורה. אולם הם מעניקים השראה לאדם הרגיל, שיתחזק להאמין כי למרות כל הקשיים, אם ידבק בה', ה' יעזור לו לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתחרר בהדרגה מהשעבוד לכבלים שמונעים ממנו לתקן את עצמו. הם גם מעניקים השראה לתלמידי החכמים לחשוף את הצפונות שבמסגרת חוקי הטבע, עד שבמקום להגביל את האדם יסייעו בידו להמשיך ולהתקדם אל תיקון העולם וגאולתו.

אומנם מכיוון שדרכו של עולם שהוא מתנהל על פי הטבע, והנס נועד כדי לגלות את רצון ה' ולא כדי לשנות את סדרי העולם, בעלי המופת מתאמצים שלא ליהנות מהנס, וכאשר נהנו סבלו ייסורים קשים.

הערך במופתים

עיקר הצורך במופתים שנעשים על ידי הצדיקים הוא בשביל אנשים פשוטים ותמימים שאינם עוסקים בתורה, ואור האמונה הטהורה העולה מהתורה אינו מאיר את חייהם, והם זקוקים למופתים שמפעימים את ליבם לדבוק באמונה.

שכן האור שמתגלה דרך ההנהגה האלוקית שבדרך הטבע גדול יותר מהאור שמתגלה דרך המופתים. וכן כתב ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: "מי שהוא במדרגה גדולה" אינו נצרך לראות ניסים, "כי מי שיש לו שכל גדול רואה בחוש בהשכל מציאות הבורא ברוך הוא". אבל "מי שיש לו מוחין קטנים צריך לניסים ונפלאות כדי להאמין בבורא ברוך הוא יתברך שמו ולירא מפניו" (קדושת לוי לפרשת בשלח).

וכן כתב הרב זוין שבבית מדרשה של חסידות פשיסחה היו אומרים בחריפות: "אותות ומופתים באדמת בני חם" - במקום חשוך של נבערים מדעת צריכים מופתים. והרבי מקוצק אמר על הפסוק: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך" (תהילים קו, ז), כלומר דווקא מפני שאבותינו במצרים ראו את נפלאותיך, לא זכו לאמונה מושכלת. לכן חסידים בעלי הבנה היו אומרים על סיפורי המופתים שמחוץ לגבולות הטבע, שמיעוטם יפה ורובם קשה (בהקדמתו לסיפורי חסידים מועדים).

זהירותם של הרבנים ממופתים

בדרך כלל הרבנים, גדולי התורה, לא עסקו במופתים אלא הקדישו את חייהם לתורה, ללומדה וללמדה לתלמידים, ולהדרכת העם בקיום המצוות. אומנם פעמים חשו השואלים מהם הלכה או הדרכה שיש בתשובותיהם גם ברכה שמתקיימת באופן פלאי. אולם גדולי הרבנים הקפידו להימנע מלחשוב שנעשים להם או בזכותם ניסים, וניסו להסביר את הברכה שבאה לרגלם בדרכי הטבע. מפני שעיקר תפקידם ללמד תורה, ואילו הניסים הם עניין צדדי שאם יְיחסו לו חשיבות עלול להזיק יותר מלהועיל. ראשית, משום שהנס מפר את סדרי העולם, ועל כן הוא מעורר קטרוגים ויש בו סכנה, כפי שמצינו שרבים מבעלי המופתים חיו בייסורים. שנית, העיסוק במופתים עלול להוביל לטעות, שיסמכו על הברכה של הרב ולא ישתדלו בתורה, בתשובה ובמעשים טובים. לכן גם כאשר המביטים מבחוץ חשו שכוח פלאי טמון בעצת הרבנים ובברכתם, הרבנים התעלמו מכך וביארו שעצתם הצליחה כי היא על פי התורה, וברכתם התקבלה כי המתברך התעורר לתשובה, וה' עזר לו.

כיוצא בזה אמר רבי נחמן מברסלב, שלפעמים ה' יתברך עושה מופתים על ידי פוסקי הלכה, בבחינת מה שנאמר "מופתיו ומשפטי פיהו" (דברי הימים א' טז, יב): "שעל ידי 'משפטי פיהו', שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת... וזהו בחינת המופתים שמספרים מהגאונים שהיו בדורות הקודמים שלפנינו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא מא, וראו שיחות הר"ן יז)".