"תענוג וחיות": ט"ו בשבט ועבודת ה'

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בעלון שיחת השבוע פורסם מאמר מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג העוסק ביום ט"ו בשבט, והאופן בו יש להתייחס אליו ולהבין את משמעותו.

המאמר לפניכם:

"שאלה: כיצד יש לציין את ט"ו בשבט?

תשובה: עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת המעשר לפירות העץ (השנה: מ'מעשר שני' ל'מעשר עני'), מכיוון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומתחילה צמיחת הפרי. אין מעשרים מפירות שחנטו קודם יום זה על הפירות שחנטו לאחר מכן.

עם זה, מכיוון שבמשנה מנויים יחד 'ארבעת ראשי שנים' (א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט) הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ובפרט שחז"ל דימו את האדם לאילן, ברוח דרשת הפסוק (דברים כ,יט) "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".

לכן ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך תענוג וחיות מחודשים, כפירות האילן, שעניינם להוסיף תענוג – "להחיות בהן נפש כל חי".

מנהג ישראל לאכול בט"ו בשבט פירות העץ, ובפרט משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואף פירות אחרים. ויש קהילות שבהן מוסיפים סדר תפילות ופסוקים מתאימים, 'תיקון ט"ו בשבט'.

בחו"ל הורגלו לאכול פירות יבשים (בהעדר פירות ארץ ישראל טריים), ולפלא שרבים מוסיפים לנהוג כך גם כיום, ואף בארץ ישראל עצמה, אף שרבים מהפירות היבשים הם תוצרת חוץ.

מנהג ישראל שלא לומר 'תחנון' ביום זה. יש הלובשים בגדי חג, ובין הספרדים יש הנוהגים לומר ליקוטים מהתנ"ך והזוהר וכו'.

המנהג שהתחדש בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים. הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן ערוך", ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי סרק משום 'יישוב ארץ ישראל'".